סופשבוע בירדן

פה קרוב, מעבר לנהר נמצאת ממלכה רחבת ידיים, ממלכתו של עבדאללה

אם ממש רוצים פשוט לוקחים את האוטו וחוצים

וכשמותירים מאחור את הבקעה הירדנית (המוזנחת יש לומר)

עולים בהרי הגלעד שנראים כמו הגליל

שם יש בדואינים מסבירי פנים וחמדנים

ולקראת ערב, אפשר להעפיל אל העיר הגדולה עמאן

ולגלות מטרופולין ערבי גדול, הומה וזר

Probably the best Knafe in the world

אנד א וורי גוד ג'וז

 

החומוס של האשם רק בחצי דינר (3 שקל)

הם לא כלכך אנטישמים, אבל בטח לא ציונים גדולים
(לכולם אמרנו שאנחנו פלסטינים)

למחרת יורדים על הר נבו לתצפת על הארץ המורתחת

ובין גבעות מדבר צצים עצי שחת

(באמצעות מפה צהלית ישנה)
הגענו למעין בין ואדיות העונה לשם מוסא

ואביב התערטל כי שם נפש חיה

 

מקנחים בגיחה סודית אל חוף הים הפרטי של מובנ'פיק, סניף dead sea

שם זוכים לראות שמש שוקעת מעל ים המלח

ואז במרוץ לילי מטורף, דרך הבקעה הירדנית

טסים למעבר גבול 10 דקות לפני שנסגר

ומתנה לאמיצים שבינכם:

מי בא לים?

בכל פעם שאני יורד לתל אביב, אני מקפיד להגיע לים.
אם לא בשביל לשחות, אז לפחות לבהות.
או רק להריח את הרוח המלוחה והמלחכת.
לנצל כל הזדמנות של ים.
כי מי יודע מתי תגיע ההזדמנות הבאה,
או אם בכלל..

ובירושלים אני עומד עם הגב אל ים המוות
משתדל שלא להכשל ברגליי ולהתדרדר במדרון הקידרון
(זה נורא כואב להתדרדר בואדיות של מדבר יהודה)
מימין ומשמאל מחנות מחנות של פליטים
ורק מקדימה, הים ומה שמעבר לו
וכל מה שאני צריך זה לזנק בזמן הנכון
ולהאחז בזנב מטוס

אין לי אלוהים

פעם כשהייתי קטן, הייתי מדבר עם אלוהים. זה היה Jehova, האלוהים היהודי, מהתנ"ך. והקפדתי על כל הכללים: לא דמיינתי אותו עם זקן לבן או יושב על ענן. הוא היה אלוהים אבסטרקט, גדול ורחב שנמצא בדרך כלל איפהשהוא מעלי. הייתי מקיים איתו מונולוגים, שכמעט תמיד התחילו ב - "בבקשה! בבקשה! תעשה ש_______ לא יקרה!" או "אני מבטיח שזו הבקשה האחרונה אבל אני ממש ממש צריך שתסדר לי ________" . מערכת יחסים חד כיוונית לחלוטין התקיימה ביננו. אני מבקש והוא מסדר (לפעמים). סידור דיי נוח לילד ירושלמי קטן עם תסביך הגירה גדול. והוא תמיד פתר לי בעיות קטנות וקטנות יותר מבלי לבקש כל תמורה. איזה אלוהים מופלא. 

 אחרי הצבא, אלוהים קצת השתנה. הוא הפך בודהיסטי. התחלתי למצוא אותו בחוויות "רוחניות": על צלע הר בנפאל, בקורס ויפאסנה בדהרמסאלה ובבהייה מתמשכת בים. אלוהים היה השקט, האושר שלא תלוי בדבר, הלבד. הוא בעצם כבר לא ממש היה חיצוני לי, אלא התגלמות של הטבע האמיתי, המקורי והבלתי משתנה שלי.  נראה לי שזו הייתה תקופה לא רעה במערכת יחסים שלנו..

והחיים גלגלו אותי למחזות ציניים וספקניים יותר. באקדמיה, שם אני הסתובבתי בעשור האחרון (אלוהים ישמור!) - לא מאמינים באלוהים. אלוהים הוא תופעה תרבותית, תוצר של הפחדים הקמעיים של האדם החרד מפני המוות. אלוהים לא מועיל, הוא בעיקר מזיק. בגללו יש מלחמות עקובות דם, בערות, אנטי-אינטלקטואליות וחוסר סובלנות. האדם טוב לו להסתדר בלעדי אלוהיו, הוא נאור ובכוח תבונתו הוא ייצוק משמעות קיומית ויביא קידמה ורווחה חברתית. ואני קיבלתי עלי את הדין. אולי אלוהים שם, אבל אני מסתדר מצויין בלעדיו.

ואז אבא שלי נפטר. ובמשך 11 חודשים, הקפדתי לומר עליו קדיש. יום יום בתפילת שחרית, אני ועשרות כיפות סרוגות. אני מקריא מהסידור והם מפטירים אמן. ועשיתי את זה לא בשביל אלוהים, ולא בשביל עצמי. אלא בעיקר כי ידעתי שאבא שלי עשה את זה לסבא לוניה שהיה כופר גמור. והכרתי את הסנטימנטים היהודיים של אבי המנוח. וידעתי שהוא היה רוצה שגם אני אגיד עליו. אז אמרתי. וכך, מבלי שרציתי או התכוונתי אלוהים צץ לו שוב. כאילו מלמול התפילות רקמו אותו מחדש. ומכיוון שהייתי בסבל גדול, אז הוא שימש גם מטרה נוחה לתסכולים, לכאבים ולצער שלי, שהתחרו בינהם מי יכריע אותי ראשון. ומה שלא הטחתי בו (בצעקות גדולות שאף אחד לא שמע) הוא נותר דומם. מעיין נוכחות עמומה ופסיבית. שק איגרוף. אלוהים חסר תועלת.

ואחרי תקופת הקדישים. רגלי יותר לא דרכה בבית כנסת. ודרכינו נפרדו. אלוהים העמום, התעמעם ונגוז. ואני לא עשיתי הרבה בשביל להציל את הקשר. ואני מוכרח להודות, שזה לא כל כך נורא. יש חיים אחרי אלוהים. והם דיי דומים לחיים הקודמים. כשטוב אז טוב וכשרע זה עדיין מרגיש מחורבן. אבל מדי פעם, לפני השינה אני עוד מנסה איזו קריאה אקראית, סתם בשביל הכושר. "הללווווו!!!!!  אתה שם??". דממה. אין תשובה. אין אלוהים.

הכיבוש

מדי שבועיים, אני מקבל שק ירקות מואדי פוכין.
מיני מינים של מלפפון ועגבניה וכוסברה וכרוב\ית
וכמובן גם את הפתעת השבוע(יים): אפונה או פול או חומוס בתרמיל
וזה נחמד לי מאוד לקבל ירקות שאנילאמקבל בדרך כלל.
או מלאירקות מסוג שממנו אני קונהמעט בדרך כלל


כי אז אפשר לכבוש אותם!!!
להכניסותם לצנצנת ולדחוס אותם!!!
לשפוך עליהם מי מלח ולזרות להם על הפצעים פלפל
ואם זה לא מספיק להם, אז גם להוסיף כוס חומץ
וכשנחה עלי הרוח אני מכרכם להם את הצורה
וסוגר עליהם את המכסה
טוב טוב
ושוזף אותם בשמש החמה
טוב טוב
(אבל רק ליום אחד)
והמסכנים האלה עוד יושבים אצלי על אדן החלון
כמה ימים
טובים


לא פלא שכשאני אוכל אותם
הם מחמיצים אליי
פנים

סוף עונת הסרפדים

סביב הבית ברחוב שמעוני משתרע שדה סרפדים אימתני.
עוטף מסביב סביבה כמו תעלה המקיפה את המצודה.
איש יחף לא יעבור בו!
בחורף, הסרפדים בשיאם, מבהיקים בירוק כדורי וזיפי.
מעוררים רצון לקטוף אותם ולהניח בכוס זכוכית על אדן החלון.
והם נושכים... איך שהם נושכים!
בקיץ, הסרפדים מצהיבים, קמלים ומתייבשים לאיטם.
ואז - חופשי חופשי, במכנס קצר, אפשר לדלג בין השיכונים,
והלב קל.

ראשפינה

לפעמים
ברגעים
אני מצליח להאזין למה
שמתרחש מתחת לרעש שרוחש
בתוך ראשי


וכשזה צולח אני שומע
קריאה דקה וחזקה
כמו סונאר תת ימי
מזהה צוללת ידידותית בטווח
מתקרבת לאיטה


ואם אני נשאר מספיק זמן להקשיב
היא לא מתפספסת לי
לא מתבזבזת לי
לא עוברת ללא ניד
לא חומקת מתחת לאף


אז נפתח צוהר אל צוהר
ולרגע קצר
יש לי הזדמנות לברוח
(מהביתצוער)


והיא מצפצפת בחוץ
מחכה שארד
ואני עוד מתלבט..

והיא דופקת בדלת
מצלצלת בפעמון
ואני עוד מתלבט..

ולמזלי כבר אין ברירה
ולשמחתי היא פורצת פנימה 
ולוקחת אותי חזרה איתה
לראשפינה

(תלחצו על הכותרת..)

מצפון

זהו החלטתי. אני מצפין. מצפון תפתח הטובה.
אני אקח את מטלטלי ואדחוס אותם לפונטו הלבנה והמרוטה שלי.
אני אמלא טנק במלא דלק, אבדוק שמן ואשים מים ואתן גז מירושלים.
ואז דרך שדרות בגין החגיגיות אני אצא מהעיר הנצורה הזו, המצוררת הזאת.
ותוך דקות מעטות כבר אהיה במדבר, אדהר במורדות ההר, בואכה ים המוות הנפלא.
בלי לחשוב פעמיים אני אעקוף את כל הטקסי הפלסטיניות שיעברו בדרכי.
כשייסתמו לי האוזניים אני אנשוף חזק בלחיים סגורות, כאילו אין מחר!
בבקעה אני אעלה וארד בלי אלוהים.
ורוחות של חופש וחירות תנשבנה דרך חלונות האוטו ותחרישנה את אוזניי.
ואופטימיות מזהירה תארוב לי מעבר לכל סיבוב.
ואני אצפין ואצפין דרך עמק בית שאן וכבר אני בצמח.
ופתאום הכנרת, כחולה ומבוגרת. תקרא לי לעצור לרגע,לשטיפה קלה.
אבל אני לא אתפתה ולא אעצור ואמשיך להצפין אל עמק החולה.
והירוק עד עד יאפוף אותי וריח הפריחה יסמא את אפי.
והחרמון מעלי, והנמרוד והדוב..
ואני לא אעצור ולא אחדל לנסוע ואמשיך לנוע צפונה וצפונה.
וממש ליד מטולה אני אגביר את המהירות, אלחץ את הדוושה עד תום.
עד שאתנגש בשלט "עצור! גבול לפניך"

גשם

יושי (מהדורה שנייה)

יושי אילץ את עצמו להתנתק מן הספר. הוא קבע עם מיכל ב"תמול שלשום" באחת ונותרה לו רבע שעה. הוא התלבש במהירות וכבר עמד לצאת מהדירה, ואז שם לב לכיפה הסרוגה הגדולה שנחה על השידה בכניסה. הוא קנה אותה לפני צאתו למחנה קיץ של ילדים יהודים אמריקאים עשירים בקליבלנד. בדף ההנחיות שנשלח למדריכים לפני צאתם למחנה נכתב כי יש להצטייד בחולצת שבת לבנה וכיפה. בזמנו, זה נתן לו תירוץ מצויין להזמין את מיכל לבוא איתו לחפש כיפה בעיר העתיקה, כי "זה יותר זול שם" וגם "הזדמנות לטיול בירושלים האחרת". וכך, בדרך בין חומוס "אבו-לינה" לשטרודל באכסנייה האוסטרית עינו נחה על כיפה שהוצעה למכירה באחד מדוכני המזכרות לתיירים. זו הייתה כיפה סרוגה, ארוגה מחוט עבה בצבע כחול עם דוגמאות גיאומטריות בשולים בצבעי צהוב וכתום כהה וקצת סגול. זו לא הייתה כיפה סולידית של דתיים סולידיים, אלא כיפה רחבה מאוד שכיסתה כמעט את כל החלק העליון של הראש. כיפה של ברסלבים מקפצים או היפים דתיים שמנגנים בערבים בגיטרה ומעשנים צינגלה באיזו התנחלות שכוחת אל בהרי יהודה. יושי מדד את הכיפה מול המראה. הוא חש התאמה נעימה בין הבד לקרקפת והיא ישבה לו טוב על הראש. זה הרגיש לו נכון. מיכל הביטה בו, החמיצה עין ואמרה "אוקי.. אם זה מה שאתה אוהב.. אז לך על זה.". יושי לא היסס לרגע ובלי להתמקח שילם מיד למוכר.


יושי חבש את הכיפה לראשונה בקבלת השבת במחנה בקליבלנד. כשצעד בין החניכים והמדריכים בדרך לרחבת ההתכנסות, ראשו היה מורם מהרגיל. אחת המדריכות בישראליות, ענבל, השיגה אותו מאחור, טפחה לו על הכתף ואמרה "אתה נראה מבסוט.. וקצת דוס..". יושי היה מבסוט. לאחר תפילות השבת כולם הורידו את הכיפות. יושי התמהמה, הוא רצה "לשכוח" אותה על ראשו עוד קצת. אולם לאחר מספר דקות, חש חריג מדי ובלב כבד משך אותה מראשו וטמן בכיס המכנסים. ריטואל זה חזר על עצמו גם ביתר קבלות השבת. פעם אחת הוא אף הרשה לעצמו להשאיר את הכיפה על הראש חצי שעה שלמה, לפני שהסיר אותה בסוף הארוחה.


ובבית בנחלאות, יושי עמד בפתח הדלת מול הכיפה וחש רצון עז לשים אותה על ראשו. הוא החל להתלבט. הוא ידע שהליכה ברחובות העיר עם כיפה גדולה על ראשו תגרור אחריה תגובות מן הסובבים. הוא היה משוכנע שיפגוש בדרך אנשים שהוא מכיר וייאלץ לתת הסברים או לשאת מבטים רבי משמעות. זה היה מטרד, ויושי לא אהב להיות מוטרד מדברים כאלה ועצם ההתלבטות בנושא הרגיזה אותו. "קיבינמאט.." הוא חשב לעצמו "למה אני מתנהג כמו איזה אפרוח? כמו איזה אדם נטול חוט שדרה. על הזין שלי מה שאנשים יחשבו..זה מה שבא לי לעשות..". ובנימה החלטית זו, בטרם יתחרט, יושי נטל את הכיפה וחבש אותה מול המראה.."סבבה.." אמר לעצמו ויצא מן הבית.


הנחישות החזיקה מעמד שניות מעטות. יושי העפיל במעלה רחוב בצלאל בצעד מהיר ומבט מושפל. הוא השתדל שלא ליצור קשר עין עם החולפים על פניו. כשחלף על פני קפה "נוקטורנו" מבוכה בלתי נשלטת תקפה אותו. בזוית העין הוא הבחין במתן ואביעד מהחוג לפילוסופיה שותים קפה וסיגריה מחוץ לבית קפה. ביום רגיל הוא היה מאט, מניד בראשו או מנופף לשלום ואולי אף נעצר ללחוץ ידיים ולהחליף כמה מילים. אולם באותו הרגע, הוא שם לב כיצד הוא מתרחק מן הבית קפה ומסב את מבטו ממנו והלאה. יושי דחק עצמו לשפת המדרכה והתנגש בעוצמה רבה באישה זקנה שעמדה על סף מעבר החצייה. "תסתכל לאן אתה הולך.. יא מפגר!" גערה בו הזקנה בקול רם. האנשים שעמדו בתחנת האוטובוס הסמוכה הביטו בהם במבט אטום, יושי מלמל לעברה "סליחה, סליחה.." ועם הראש ברצפה, עקף את הסובבים אותו וירד אל עבר המדרחוב, נבוך ומבולבל.


"אני לא מבין את עצמי.." יושי חשב בתסכול בינו לבינו "זו רק כיפה, אני לובש אותה כי בא לי, כי זה מרגיש נכון..אז למה אני מתגמד פה?". כשחצה את רחוב קינג ג'ורג' מתחת למשביר החליט שדי לו בהתקטנות. "מעכשיו אני מרים את הראש, הולך זקוף ולא מתבייש מאף אחד!" את ה"אף אחד" יושי אמר בקול רם, ומיד הביט סביבו בכדי לראות אם מישהו שמע. האדם היחיד שהיה סמוך אליו היה צעיר חרדי ששפתיו מלמלו ללא הפסק ומבטו היה מקובע באוויר שלפניו. יושי נאנח והמשיך לצעוד. כשפסע אל תוך המדרחוב הזדקף ועטה ארשת נחושה. אחרי מספר צעדים, הוא אפילו הרשה לעצמו להאט, להכניס יד לכיס ולהציץ בחלון הראווה של סטימצקי.

כשהגיע לכיכר ציון הבחין בוואלרי, סטודנטית מבצלאל שהכיר דרך ידידה משותפת מהתיכון. לוואלרי היו פנים יפות אם כי היה בהן משהו לא מלוטש ומעט מוזנח, דבר שעורר ביושי חוסר נוחות וחרמנות. יושי היה גאה בהיכרותו עם וואלרי "הבצלאלניקית", ותמיד שמח על ההזדמנות להיראות משוחח עמה. הוא צעד לקראתה וקרא לה "היי וואלרי, מה המצב?". היא נפנתה אליו ומבטה חלף במהירות בין פניו לבין ראשו. "שלום יושי. מה העניינים אצלך?" וכעבור רגע קצר הוסיפה בחיוך תוהה "אני רואה שאתה עובר שינויים משמעותיים בחייך..". יושי פתאום נזכר בכיפה שבראשו, ומיד נבוך וענה "אהה.. לגמרי שכחתי ששמתי את זה על הראש.. את יודעת סתם התחשק לי לשים אותה, לא בקטע הדתי או משהו, פשוט הכיפה הזאת מרגישה לי טוב, לא יודע.. כאילו היא מגוננת עלי איכשהו.". וואלרי הנהנה ואמרה "מעניין..". "טוב.." אמר יושי , "אני חייב לזוז.. ", ובן רגע התחמק ופנה לרח' נחלת שבעה לכיוון המסעדה.

כשיושי עבר בין הסמטאות הצרות, ראשו היה ריק ממחשבות. להפתעתו הוא מצא את עצמו שליו. כאשר עלה במדרגות למסעדה הוא ראה דרך החלון את מיכל יושבת בגבה אליו ולידה כסא ריק. לפני הכניסה למסעדה, יושי נעצר לרגע ולקח נשימה עמוקה. הוא הביט בגב של מיכל, הרים את ראשו והביט במשקוף העליון של דלת המסעדה. הוא לקח נשימה נוספת, עצם את עיניו לשתי שניות, פקח את עיניו, הוריד את הכיפה, קיפל אותה, הכניס אותה לכיס המכנסיים ונכנס פנימה.

גיאופוליטיקה בסלון

אבא אבן אמר מתישהו בשנות החמישים (אנד איי קווט):

"מדינת ישראל אינה צריכה לשאוף לאינטגרציה אזורית במזרח התיכון כי אם בארצות הים התיכון"

ועמוס קינן, שרק חיכה שירימו לו להנחתות מילוליות, ענה לו:

"אין טעם להטיל ספק בעובדה שמדינת ישראל, מבחינה אזורית גיאופוליטית, בחרה לה מקום רע לשכון בו, בחירה המקשה על הרבה פעולות חיוניות ונחוצות. עובדה המקנה משנה חשיבות לדעה המהפכנית שיש להחליף ויהי מה את המרחב שבו שרויה המדינה ולמנות תחתיו מרחב ידידותי יותר, כמו המזרח הרחוק למשל, פעולה שתבטיח לנו חופש פעולה מוחלט להתפתח כראוי ולהחלץ מכל בוץ שבו אנו תקועים כתוצאה מהבידוד הגיאופוליטי שהגענו אליו (בגלל הבחירה הבלתי מוצלחת של אזורנו הגיאוגרפי), דבר היכול להתבטא, למשלש, בחוזה הגנה הדדית ישראל-יפן, חוזה מסחרי ישראל-קוריאה, חוזה אי התקפה ישראל-סין.."




בתור מי שלא ממש מצליח להחלץ מירושלים ב-31 השנים האחרונות, אני גם אשמח לאינטגרציה חברתית, כלכלית ופיזית עם ארצות הים התיכון, או לפחות מישור החוף הישראלי (בעיקר עם נשותיו). ומכיוון שעצם המחשבה על מעבר דירה גורמת לי לפהק, הייתי שמח פשוט להחליף את הנוף שנשקף מהחלונות אצלי. פעם בשבוע, למשל, לראות את הים התיכון ניבט מבין השיכונים של רח' הרצוג. פתאום באיזה ערב משמים לחטוף בריזה מלוחה ולחה אל תוך הסלון. או למשל שפעם בחודשיים תתווסף איזו פסגת הר מושלגת שתציץ מעל הדירה של דרור ועינת שבהמשך שמעוני, וחבורה של נזירים בודהיסטים בצבע אדום יחלפו בנון שאלנטיות ליד הפונטו שחונה בחוץ. ואם זה יותר מדי אז פשוט להחליף את האורנים שכמעט נופלים על המרפסת שלי בחבורה של אקליפטוסים, שלמרגלותיהם זורם איזה חצבני וחבורה של סטלנים היפים עם ראסטות יישבו מתחת לבית וינגנו בדיג'ירידו. ואני פשוט אתרווח על הספה בסלון, מבלי לשנות שם שומדבר ואדע שמדי פעם משהו קטן ישתנה שם בחוץ, ואני אהיה שם להציץ מהחלון. בתנאי כמובן שמדי פעם הם יעלו אלי לדירה לתת לי שאחטה..

סאונה

בשבת האחרונה הלכתי לבריכה בגבעת רם. אין כמו שחיה לצדם של אקדמאים מזדקנים לנפש המיוסרת. ולאחר כמה וכמה בריכות, חזה וחתירה לחילופין, ניגשתי לדובדבן שבקצה המשחה – הסאונה! התירוץ שבגללו מלכתחילה אני שוחה. כמו כל רוסי למופת, גם אני מאמין שלאדות את המוח בחום אימים זה רעיון מוצלח. והפעם הסאונה הייתה לוהטת מהרגיל, אל החדרון הרטוב נדחסו אדים לוהטים ללא הפסקה, במשך כל ה-10 דקות שרבצתי שם. בשלב כלשהו התחלתי להרגיש נמלולים באצבעות הידיים. הם טיפסו אט אט ובמהירות אל עבר הפנים והקרקפת. זה היה מענג ומדאיג בו זמנית וכמעט שנכנעתי לרצון העז פשוט למות מחום וזהו. אבל מכיוון שיש לי עוד תכנונים לטוס בקיץ לספרד או ליוון (עוד לא החלטתי), החלטתי לצאת בכל זאת לפני שיהיה מאוחר מדי.

כהרגלי בקודש פניתי מיד לדוש הקר-קר, זהו חלק מהריטואל שלמדתי ב"באניה" ברוסיה. הנקבוביות נפערות בסאונה ופולטות את כל הזיהום והג'יפה שהצטברו בתוכן. הדוש הקר שוטף אותן בבת אחת, סוגר את הנקבוביות ומשאיר תחושה נפלאה של תשישות מוחלטת שפשוט מכריעה אותי. מכת החום-קור מאטה באופן מופלא את כל מה שמתרוצץ לי בראש וכל שנותר לי זה רק לבהות לצדדים ברגיעה מוחלטת. כך שמיד לאחר הדוש הטלתי את עצמי על אחד מכיסאות הפלסטיק שפזורים סביב הבריכה והתחלתי בטקס הבהייה.

ומבעד לראייתי המטושטשת (בלי משקפיים..) נכנסה לתמונה משפחה קטנה. זוג הורים צעירים וילדונת זערורית, בת שנתיים או שלוש, לא יותר. עם זוג מצופים בצבע ירוק בוהק שעטפו את זרועותיה הקטנטנות.ולהשתאותי הרבה, הילדונת הקטנטונת עלתה בהחלטיות ובעידודם של הוריה על מקפצת האבן שמעל המים העמוקים, ונעמדה על קצה המקפצה. האמא עלתה במקביל על המקפצה הסמוכה והתחילה להדריך אותה באומנות הקפיצה למים: ".. קודם כל תבדקי טוב טוב שאין אף אחד במים מתחתייך ורק אז תקפצי.." ובספירה זריזה לאחור קפצו האם ובתה, כל אחת בנפרד אל המים. בעוד האמא מתרחקת בשחייה מסוגננת אל מרכז הבריכה, הילדה צפה על פני המים וצווחה משהו שלא היה ברור לי אם הוא קריאות לעזרה או צרחות שמחה. ההורים לא התרגשו, האב המשיך לעמוד מחוץ לבריכה ולהביט והאמא שחתה לאיטה בחזרה לילדה, התהפכה על הגב והושיבה אותה על הבטן וככה שתיהן הפליגו להן על המים.

ואני כל כך שמחתי לנוכח החזיון הזה, שכולו טוב, ועל כך שבעולם של הורות חרדתית, בו הורים עוטפים את ילדיהם בחיבוק דוב של היסטריה וחששות, יש זוג הורים נאורים ובריאים למראה שמלמדים את ילדתם בטחון אמיתי. שמותר לקפוץ למים, ולפחד קצת, ושהכללללללללל יהיה בסדר. ומיד תהיתי אם גם אני גדלתי על ברכי האסכולה הזו, של הלא-חוששים. דווקא נראה לי שלי נתנו לקפוץ, אבל בטח בלי מצופים. או שעם מצופים אבל מיד ההורים יצאו להפסקת סיגרייה. משהו ספרטני כזה.. נו מילא.

וכך בין חום לקור, מול מקפצת האבן, קיבלתי השראה לצאת לאוויר ולהתחיל לכתוב משהוהים, קולקצייה של אפיזודות קטנות ושוליות שאיכשהו מצליחות לגרום לי לעצור לרגע.