גשם

יושי (מהדורה שנייה)

יושי אילץ את עצמו להתנתק מן הספר. הוא קבע עם מיכל ב"תמול שלשום" באחת ונותרה לו רבע שעה. הוא התלבש במהירות וכבר עמד לצאת מהדירה, ואז שם לב לכיפה הסרוגה הגדולה שנחה על השידה בכניסה. הוא קנה אותה לפני צאתו למחנה קיץ של ילדים יהודים אמריקאים עשירים בקליבלנד. בדף ההנחיות שנשלח למדריכים לפני צאתם למחנה נכתב כי יש להצטייד בחולצת שבת לבנה וכיפה. בזמנו, זה נתן לו תירוץ מצויין להזמין את מיכל לבוא איתו לחפש כיפה בעיר העתיקה, כי "זה יותר זול שם" וגם "הזדמנות לטיול בירושלים האחרת". וכך, בדרך בין חומוס "אבו-לינה" לשטרודל באכסנייה האוסטרית עינו נחה על כיפה שהוצעה למכירה באחד מדוכני המזכרות לתיירים. זו הייתה כיפה סרוגה, ארוגה מחוט עבה בצבע כחול עם דוגמאות גיאומטריות בשולים בצבעי צהוב וכתום כהה וקצת סגול. זו לא הייתה כיפה סולידית של דתיים סולידיים, אלא כיפה רחבה מאוד שכיסתה כמעט את כל החלק העליון של הראש. כיפה של ברסלבים מקפצים או היפים דתיים שמנגנים בערבים בגיטרה ומעשנים צינגלה באיזו התנחלות שכוחת אל בהרי יהודה. יושי מדד את הכיפה מול המראה. הוא חש התאמה נעימה בין הבד לקרקפת והיא ישבה לו טוב על הראש. זה הרגיש לו נכון. מיכל הביטה בו, החמיצה עין ואמרה "אוקי.. אם זה מה שאתה אוהב.. אז לך על זה.". יושי לא היסס לרגע ובלי להתמקח שילם מיד למוכר.


יושי חבש את הכיפה לראשונה בקבלת השבת במחנה בקליבלנד. כשצעד בין החניכים והמדריכים בדרך לרחבת ההתכנסות, ראשו היה מורם מהרגיל. אחת המדריכות בישראליות, ענבל, השיגה אותו מאחור, טפחה לו על הכתף ואמרה "אתה נראה מבסוט.. וקצת דוס..". יושי היה מבסוט. לאחר תפילות השבת כולם הורידו את הכיפות. יושי התמהמה, הוא רצה "לשכוח" אותה על ראשו עוד קצת. אולם לאחר מספר דקות, חש חריג מדי ובלב כבד משך אותה מראשו וטמן בכיס המכנסים. ריטואל זה חזר על עצמו גם ביתר קבלות השבת. פעם אחת הוא אף הרשה לעצמו להשאיר את הכיפה על הראש חצי שעה שלמה, לפני שהסיר אותה בסוף הארוחה.


ובבית בנחלאות, יושי עמד בפתח הדלת מול הכיפה וחש רצון עז לשים אותה על ראשו. הוא החל להתלבט. הוא ידע שהליכה ברחובות העיר עם כיפה גדולה על ראשו תגרור אחריה תגובות מן הסובבים. הוא היה משוכנע שיפגוש בדרך אנשים שהוא מכיר וייאלץ לתת הסברים או לשאת מבטים רבי משמעות. זה היה מטרד, ויושי לא אהב להיות מוטרד מדברים כאלה ועצם ההתלבטות בנושא הרגיזה אותו. "קיבינמאט.." הוא חשב לעצמו "למה אני מתנהג כמו איזה אפרוח? כמו איזה אדם נטול חוט שדרה. על הזין שלי מה שאנשים יחשבו..זה מה שבא לי לעשות..". ובנימה החלטית זו, בטרם יתחרט, יושי נטל את הכיפה וחבש אותה מול המראה.."סבבה.." אמר לעצמו ויצא מן הבית.


הנחישות החזיקה מעמד שניות מעטות. יושי העפיל במעלה רחוב בצלאל בצעד מהיר ומבט מושפל. הוא השתדל שלא ליצור קשר עין עם החולפים על פניו. כשחלף על פני קפה "נוקטורנו" מבוכה בלתי נשלטת תקפה אותו. בזוית העין הוא הבחין במתן ואביעד מהחוג לפילוסופיה שותים קפה וסיגריה מחוץ לבית קפה. ביום רגיל הוא היה מאט, מניד בראשו או מנופף לשלום ואולי אף נעצר ללחוץ ידיים ולהחליף כמה מילים. אולם באותו הרגע, הוא שם לב כיצד הוא מתרחק מן הבית קפה ומסב את מבטו ממנו והלאה. יושי דחק עצמו לשפת המדרכה והתנגש בעוצמה רבה באישה זקנה שעמדה על סף מעבר החצייה. "תסתכל לאן אתה הולך.. יא מפגר!" גערה בו הזקנה בקול רם. האנשים שעמדו בתחנת האוטובוס הסמוכה הביטו בהם במבט אטום, יושי מלמל לעברה "סליחה, סליחה.." ועם הראש ברצפה, עקף את הסובבים אותו וירד אל עבר המדרחוב, נבוך ומבולבל.


"אני לא מבין את עצמי.." יושי חשב בתסכול בינו לבינו "זו רק כיפה, אני לובש אותה כי בא לי, כי זה מרגיש נכון..אז למה אני מתגמד פה?". כשחצה את רחוב קינג ג'ורג' מתחת למשביר החליט שדי לו בהתקטנות. "מעכשיו אני מרים את הראש, הולך זקוף ולא מתבייש מאף אחד!" את ה"אף אחד" יושי אמר בקול רם, ומיד הביט סביבו בכדי לראות אם מישהו שמע. האדם היחיד שהיה סמוך אליו היה צעיר חרדי ששפתיו מלמלו ללא הפסק ומבטו היה מקובע באוויר שלפניו. יושי נאנח והמשיך לצעוד. כשפסע אל תוך המדרחוב הזדקף ועטה ארשת נחושה. אחרי מספר צעדים, הוא אפילו הרשה לעצמו להאט, להכניס יד לכיס ולהציץ בחלון הראווה של סטימצקי.

כשהגיע לכיכר ציון הבחין בוואלרי, סטודנטית מבצלאל שהכיר דרך ידידה משותפת מהתיכון. לוואלרי היו פנים יפות אם כי היה בהן משהו לא מלוטש ומעט מוזנח, דבר שעורר ביושי חוסר נוחות וחרמנות. יושי היה גאה בהיכרותו עם וואלרי "הבצלאלניקית", ותמיד שמח על ההזדמנות להיראות משוחח עמה. הוא צעד לקראתה וקרא לה "היי וואלרי, מה המצב?". היא נפנתה אליו ומבטה חלף במהירות בין פניו לבין ראשו. "שלום יושי. מה העניינים אצלך?" וכעבור רגע קצר הוסיפה בחיוך תוהה "אני רואה שאתה עובר שינויים משמעותיים בחייך..". יושי פתאום נזכר בכיפה שבראשו, ומיד נבוך וענה "אהה.. לגמרי שכחתי ששמתי את זה על הראש.. את יודעת סתם התחשק לי לשים אותה, לא בקטע הדתי או משהו, פשוט הכיפה הזאת מרגישה לי טוב, לא יודע.. כאילו היא מגוננת עלי איכשהו.". וואלרי הנהנה ואמרה "מעניין..". "טוב.." אמר יושי , "אני חייב לזוז.. ", ובן רגע התחמק ופנה לרח' נחלת שבעה לכיוון המסעדה.

כשיושי עבר בין הסמטאות הצרות, ראשו היה ריק ממחשבות. להפתעתו הוא מצא את עצמו שליו. כאשר עלה במדרגות למסעדה הוא ראה דרך החלון את מיכל יושבת בגבה אליו ולידה כסא ריק. לפני הכניסה למסעדה, יושי נעצר לרגע ולקח נשימה עמוקה. הוא הביט בגב של מיכל, הרים את ראשו והביט במשקוף העליון של דלת המסעדה. הוא לקח נשימה נוספת, עצם את עיניו לשתי שניות, פקח את עיניו, הוריד את הכיפה, קיפל אותה, הכניס אותה לכיס המכנסיים ונכנס פנימה.

גיאופוליטיקה בסלון

אבא אבן אמר מתישהו בשנות החמישים (אנד איי קווט):

"מדינת ישראל אינה צריכה לשאוף לאינטגרציה אזורית במזרח התיכון כי אם בארצות הים התיכון"

ועמוס קינן, שרק חיכה שירימו לו להנחתות מילוליות, ענה לו:

"אין טעם להטיל ספק בעובדה שמדינת ישראל, מבחינה אזורית גיאופוליטית, בחרה לה מקום רע לשכון בו, בחירה המקשה על הרבה פעולות חיוניות ונחוצות. עובדה המקנה משנה חשיבות לדעה המהפכנית שיש להחליף ויהי מה את המרחב שבו שרויה המדינה ולמנות תחתיו מרחב ידידותי יותר, כמו המזרח הרחוק למשל, פעולה שתבטיח לנו חופש פעולה מוחלט להתפתח כראוי ולהחלץ מכל בוץ שבו אנו תקועים כתוצאה מהבידוד הגיאופוליטי שהגענו אליו (בגלל הבחירה הבלתי מוצלחת של אזורנו הגיאוגרפי), דבר היכול להתבטא, למשלש, בחוזה הגנה הדדית ישראל-יפן, חוזה מסחרי ישראל-קוריאה, חוזה אי התקפה ישראל-סין.."




בתור מי שלא ממש מצליח להחלץ מירושלים ב-31 השנים האחרונות, אני גם אשמח לאינטגרציה חברתית, כלכלית ופיזית עם ארצות הים התיכון, או לפחות מישור החוף הישראלי (בעיקר עם נשותיו). ומכיוון שעצם המחשבה על מעבר דירה גורמת לי לפהק, הייתי שמח פשוט להחליף את הנוף שנשקף מהחלונות אצלי. פעם בשבוע, למשל, לראות את הים התיכון ניבט מבין השיכונים של רח' הרצוג. פתאום באיזה ערב משמים לחטוף בריזה מלוחה ולחה אל תוך הסלון. או למשל שפעם בחודשיים תתווסף איזו פסגת הר מושלגת שתציץ מעל הדירה של דרור ועינת שבהמשך שמעוני, וחבורה של נזירים בודהיסטים בצבע אדום יחלפו בנון שאלנטיות ליד הפונטו שחונה בחוץ. ואם זה יותר מדי אז פשוט להחליף את האורנים שכמעט נופלים על המרפסת שלי בחבורה של אקליפטוסים, שלמרגלותיהם זורם איזה חצבני וחבורה של סטלנים היפים עם ראסטות יישבו מתחת לבית וינגנו בדיג'ירידו. ואני פשוט אתרווח על הספה בסלון, מבלי לשנות שם שומדבר ואדע שמדי פעם משהו קטן ישתנה שם בחוץ, ואני אהיה שם להציץ מהחלון. בתנאי כמובן שמדי פעם הם יעלו אלי לדירה לתת לי שאחטה..

סאונה

בשבת האחרונה הלכתי לבריכה בגבעת רם. אין כמו שחיה לצדם של אקדמאים מזדקנים לנפש המיוסרת. ולאחר כמה וכמה בריכות, חזה וחתירה לחילופין, ניגשתי לדובדבן שבקצה המשחה – הסאונה! התירוץ שבגללו מלכתחילה אני שוחה. כמו כל רוסי למופת, גם אני מאמין שלאדות את המוח בחום אימים זה רעיון מוצלח. והפעם הסאונה הייתה לוהטת מהרגיל, אל החדרון הרטוב נדחסו אדים לוהטים ללא הפסקה, במשך כל ה-10 דקות שרבצתי שם. בשלב כלשהו התחלתי להרגיש נמלולים באצבעות הידיים. הם טיפסו אט אט ובמהירות אל עבר הפנים והקרקפת. זה היה מענג ומדאיג בו זמנית וכמעט שנכנעתי לרצון העז פשוט למות מחום וזהו. אבל מכיוון שיש לי עוד תכנונים לטוס בקיץ לספרד או ליוון (עוד לא החלטתי), החלטתי לצאת בכל זאת לפני שיהיה מאוחר מדי.

כהרגלי בקודש פניתי מיד לדוש הקר-קר, זהו חלק מהריטואל שלמדתי ב"באניה" ברוסיה. הנקבוביות נפערות בסאונה ופולטות את כל הזיהום והג'יפה שהצטברו בתוכן. הדוש הקר שוטף אותן בבת אחת, סוגר את הנקבוביות ומשאיר תחושה נפלאה של תשישות מוחלטת שפשוט מכריעה אותי. מכת החום-קור מאטה באופן מופלא את כל מה שמתרוצץ לי בראש וכל שנותר לי זה רק לבהות לצדדים ברגיעה מוחלטת. כך שמיד לאחר הדוש הטלתי את עצמי על אחד מכיסאות הפלסטיק שפזורים סביב הבריכה והתחלתי בטקס הבהייה.

ומבעד לראייתי המטושטשת (בלי משקפיים..) נכנסה לתמונה משפחה קטנה. זוג הורים צעירים וילדונת זערורית, בת שנתיים או שלוש, לא יותר. עם זוג מצופים בצבע ירוק בוהק שעטפו את זרועותיה הקטנטנות.ולהשתאותי הרבה, הילדונת הקטנטונת עלתה בהחלטיות ובעידודם של הוריה על מקפצת האבן שמעל המים העמוקים, ונעמדה על קצה המקפצה. האמא עלתה במקביל על המקפצה הסמוכה והתחילה להדריך אותה באומנות הקפיצה למים: ".. קודם כל תבדקי טוב טוב שאין אף אחד במים מתחתייך ורק אז תקפצי.." ובספירה זריזה לאחור קפצו האם ובתה, כל אחת בנפרד אל המים. בעוד האמא מתרחקת בשחייה מסוגננת אל מרכז הבריכה, הילדה צפה על פני המים וצווחה משהו שלא היה ברור לי אם הוא קריאות לעזרה או צרחות שמחה. ההורים לא התרגשו, האב המשיך לעמוד מחוץ לבריכה ולהביט והאמא שחתה לאיטה בחזרה לילדה, התהפכה על הגב והושיבה אותה על הבטן וככה שתיהן הפליגו להן על המים.

ואני כל כך שמחתי לנוכח החזיון הזה, שכולו טוב, ועל כך שבעולם של הורות חרדתית, בו הורים עוטפים את ילדיהם בחיבוק דוב של היסטריה וחששות, יש זוג הורים נאורים ובריאים למראה שמלמדים את ילדתם בטחון אמיתי. שמותר לקפוץ למים, ולפחד קצת, ושהכללללללללל יהיה בסדר. ומיד תהיתי אם גם אני גדלתי על ברכי האסכולה הזו, של הלא-חוששים. דווקא נראה לי שלי נתנו לקפוץ, אבל בטח בלי מצופים. או שעם מצופים אבל מיד ההורים יצאו להפסקת סיגרייה. משהו ספרטני כזה.. נו מילא.

וכך בין חום לקור, מול מקפצת האבן, קיבלתי השראה לצאת לאוויר ולהתחיל לכתוב משהוהים, קולקצייה של אפיזודות קטנות ושוליות שאיכשהו מצליחות לגרום לי לעצור לרגע.