סאונה

בשבת האחרונה הלכתי לבריכה בגבעת רם. אין כמו שחיה לצדם של אקדמאים מזדקנים לנפש המיוסרת. ולאחר כמה וכמה בריכות, חזה וחתירה לחילופין, ניגשתי לדובדבן שבקצה המשחה – הסאונה! התירוץ שבגללו מלכתחילה אני שוחה. כמו כל רוסי למופת, גם אני מאמין שלאדות את המוח בחום אימים זה רעיון מוצלח. והפעם הסאונה הייתה לוהטת מהרגיל, אל החדרון הרטוב נדחסו אדים לוהטים ללא הפסקה, במשך כל ה-10 דקות שרבצתי שם. בשלב כלשהו התחלתי להרגיש נמלולים באצבעות הידיים. הם טיפסו אט אט ובמהירות אל עבר הפנים והקרקפת. זה היה מענג ומדאיג בו זמנית וכמעט שנכנעתי לרצון העז פשוט למות מחום וזהו. אבל מכיוון שיש לי עוד תכנונים לטוס בקיץ לספרד או ליוון (עוד לא החלטתי), החלטתי לצאת בכל זאת לפני שיהיה מאוחר מדי.

כהרגלי בקודש פניתי מיד לדוש הקר-קר, זהו חלק מהריטואל שלמדתי ב"באניה" ברוסיה. הנקבוביות נפערות בסאונה ופולטות את כל הזיהום והג'יפה שהצטברו בתוכן. הדוש הקר שוטף אותן בבת אחת, סוגר את הנקבוביות ומשאיר תחושה נפלאה של תשישות מוחלטת שפשוט מכריעה אותי. מכת החום-קור מאטה באופן מופלא את כל מה שמתרוצץ לי בראש וכל שנותר לי זה רק לבהות לצדדים ברגיעה מוחלטת. כך שמיד לאחר הדוש הטלתי את עצמי על אחד מכיסאות הפלסטיק שפזורים סביב הבריכה והתחלתי בטקס הבהייה.

ומבעד לראייתי המטושטשת (בלי משקפיים..) נכנסה לתמונה משפחה קטנה. זוג הורים צעירים וילדונת זערורית, בת שנתיים או שלוש, לא יותר. עם זוג מצופים בצבע ירוק בוהק שעטפו את זרועותיה הקטנטנות.ולהשתאותי הרבה, הילדונת הקטנטונת עלתה בהחלטיות ובעידודם של הוריה על מקפצת האבן שמעל המים העמוקים, ונעמדה על קצה המקפצה. האמא עלתה במקביל על המקפצה הסמוכה והתחילה להדריך אותה באומנות הקפיצה למים: ".. קודם כל תבדקי טוב טוב שאין אף אחד במים מתחתייך ורק אז תקפצי.." ובספירה זריזה לאחור קפצו האם ובתה, כל אחת בנפרד אל המים. בעוד האמא מתרחקת בשחייה מסוגננת אל מרכז הבריכה, הילדה צפה על פני המים וצווחה משהו שלא היה ברור לי אם הוא קריאות לעזרה או צרחות שמחה. ההורים לא התרגשו, האב המשיך לעמוד מחוץ לבריכה ולהביט והאמא שחתה לאיטה בחזרה לילדה, התהפכה על הגב והושיבה אותה על הבטן וככה שתיהן הפליגו להן על המים.

ואני כל כך שמחתי לנוכח החזיון הזה, שכולו טוב, ועל כך שבעולם של הורות חרדתית, בו הורים עוטפים את ילדיהם בחיבוק דוב של היסטריה וחששות, יש זוג הורים נאורים ובריאים למראה שמלמדים את ילדתם בטחון אמיתי. שמותר לקפוץ למים, ולפחד קצת, ושהכללללללללל יהיה בסדר. ומיד תהיתי אם גם אני גדלתי על ברכי האסכולה הזו, של הלא-חוששים. דווקא נראה לי שלי נתנו לקפוץ, אבל בטח בלי מצופים. או שעם מצופים אבל מיד ההורים יצאו להפסקת סיגרייה. משהו ספרטני כזה.. נו מילא.

וכך בין חום לקור, מול מקפצת האבן, קיבלתי השראה לצאת לאוויר ולהתחיל לכתוב משהוהים, קולקצייה של אפיזודות קטנות ושוליות שאיכשהו מצליחות לגרום לי לעצור לרגע.