יום שישי, 3 בפברואר 2012

רוזה מרציפן


השבוע הלכה לעולמה סבתי רוזה.



אשה עיקשת ואמיצה שאף פעם לא ויתרה על הזדמנות להגיש את דעתה ועמדותיה ללא קשר לנוכחים, לסיטואציה או לכל מגבלה דימיונית אחרת. כך הייתה ונותרה הקומוניסטית היחידה במשפחת שטרן המורחבת; שמאלנית רדיקלית, שלא בחלה גם בפולחן קדושים נוצרי עם נגיעות אזוטריות לפירמידות מיסטיות (אותן הציבה במקומות אסטרטגיים בדירה שלה ושל סבא מיכאל בגילה). בכל שלב בחייה היה לה אייקון פוליטי אותו העריצה ועליו דיברה ללא הרף. בסוף שנות ה-80, זה היה גורבצ'וב, אחר כך במידה פחותה ילצין, מרינה סולודקין ולבסוף וביתר שאת - אובמה, אותו היא כינתה משיח עלי אדמות, פשוטו כמשמעו. עמדותיה הפוליטיות עמדו כהפך גמור, כמעט בכל התחומים ביחס לעמדות של אבי ז"ל ומרבית בני המשפחה. נאמנותה למפלגה הקומוניסטית נמשכה לכל אורך חייה, והיא לא התביישה למשל לומר בארוחה משפחתית בערב שבת שסטלין היה מנהיג טוב, אם כי מעט נוקשה מדי.. כשביקרנו אותם במוסקבה בשנת 93, לא נתנה לאבי לדבר בטלפון במרפסת הבית ואת הטלויזיה הם החביאו בארון קיר בסלון הכל בכדי לא למשוך תשומת לב של השכנים הרוסיים כדי שלא ירננו על היהודים, שלתפיסתה היו אחראים בעצמם לאנטישמיות שמופנית נגדם בעולם בשל הרהבתנות שלהם.


גישתה ביחס לחינוך ילדים הייתה חסרת אחריות לחלוטין והיא דגלה בפינוק אין קץ, ללא הטלת מרות כלל. לפחות כך היא הטיפה לאימי ולדודתי ביחס לנכדיה. כשעברה ברחוב וראתה ילד בוכה, מייד נזפה בקול רם ובחריפות בהורה המלווה, ללא קשר לסיטואציה או לנסיבות. אבל באמת תמיד הייתה נדיבה ואדיבה ואוהבת לנכדייה, ללא ביקורת רק עם אהבה. בכל שנה נסעה לרוסיה לכמה חודשים, ושבה עם מתנות שלעולם לא היה לי צורך בהן, כמו חליפת טרנינג לבנה מניילון, או סט כוסות חרסינה מעוטרים בראשי כלבלבים קטנים. ובכל ביקור שערכתי אצלה או היא אצלנו, היא תמיד דחפה לידי שטר של 100$.. ממש עד הביקור האחרון.


לסבתא רוזה הייתה ראיית עולם דוגמטית של חשיבה חיובית, תמיד אמרה לי בטלפון (כמו ליתר הנכדים) "מריק שתדע ותאמר לעצמך כל יום, אתה הכי טוב, הכי מוצלח והכי חכם. הכל יהיה לך טוב." סירבה להודות בקול בקשיים של החיים וכעיקרון לעולם לא התלוננה באופן ישיר. באופן משעשע היא קראה איפשהו שלומר כל יום "אקונה מטטה" זה סגולה לאריכות ימים. ומבלי שתראה את מלך האריות, הייתה בסוף כל מפגש נפרדת מכולם במילים אלו. זה השתנה כשסבא מיכאל נפטר, לפני שנתיים. העדרו הקשה עליה מאוד. היה לה קשה בלעדיו והיא דיברה על כך בכל הזדמנות. היא הסתובבה דרך קבע עם כמה תמונות שלו במדי צבא ומדי ווטרן, אותם ארזה בניילונית פלסטיק מרופטת. את התמונות הציגה לכל אדם שפגשה, בכל יום, בכל מקום.


סבתא הייתה אדם לא קל, בלשון המעטה, בעיקר מכיוון שהיה לה רקע נפשי פסיכוטי. התקף סכיזופרני בשנות ה-60 הביא לאשפוזה בבית חולים לחולי נפש סובייטי. דבר שמן הסתם לא שיפר את מצבה. לאחר מכן, המשפחה הקרובה ובעיקר סבא מיכאל, תמיד ניסו להכיל את ההתקפים בתוך הבית, בעצמם. האשפוז לא חזר על עצמו. ההתקפים כן.  בדרך כלל  היא  הייתה נכנסת לפרנויה חמורה ביחס לסבא מיכאל, ואף טענה שהוא רוצה לרצוח אותה. העולם התחלק לקנונייה אחת גדולה. מי איתה ומי נגדה.  אני הייתי בשבילה מהאו"ם. וכבר בגיל 15 הייתי נשלח להרגיע אותה במהלך ההתקפים, לנסות לשכנע אותה לקחת את התרופות או להרגיע באופן כללי. בלי בושה הייתי מצטט פסוקים רלבנטיים מהתנ"ך, שהיו גורמים לה להזיל דמעות. לפני כמה שנים זה הגיע לשיא, סבא שלי נשבר וברח לרוסיה. בגיל 80 בערך, פשוט קנה כרטיס וטס למוסקבה. התגורר כחודש אצל חברים ומקומות אחרים לא ידועים. לא תמיד שמר על קשר. בסוף סבתא נסעה אליו והוא נרגע ושניהם שבו ארצה. ההתקף עבר.


סבתא רוזה. נצר אחרון לדור שנעלם ממשפחת שטרן. נולדה בקייב, ברחוב אנדרייסקי ספוסק בשנת 1925, בבית יהודי בורגני שכל נכסיו הוחרמו בכוח על ידי השלטונות הקומוניסטיים שנים ספורות לאחר שנולדה. היא ומשפחתה התפנו לקווקז ימים אחדים לפני שהנאצים כבשו את קייב והובילו את יהודי העיר לבאבי יאר. בשנת 1949 התחתנה עם סבי מיכאל, מהנדס וגיבור מלחמת העולם השנייה. ביום שני, 30 בינואר שנת 2012, סבתא נפטרה בהוספיס הצרפתי שליד העיר העתיקה בירושלים. מוסד נוצרי, עם צוות יהודי, ערבי וגרמני, בעל אופי קוסמופוליטי (מורבידי) שתאם במשהו את השקפותייה. יובל אחייניתי תיארה את השבועות האחרונים של סבתא רוזה בצורה יפה, היא נאבקה בין רצונה להצטרף לסבא מיכאל לבין רצונה להשאר עם המשפחה והנכדים. המאבק בין אלה הביא למחלה שהכריעה אותה לבסוף. יהי זכרה ברוך.




אישה של אמיתות, אידיאלים וטוב לב.