"הרואין?! .."שואל אותנו איש שחור בבגדים כהים ומזוהמים, כמעט לוחש. מאחוריו אני מבחין בתור קצר של אנשים רזים ושפופים, ממתינים ליד אשנב קטן. אבא נבוך, מתעלם, אנחנו מתרחקים. הוא בטח תוהה מה לעזאזל הוא יעשה בשמונה בבוקר עם ילד בן 14 ברחובות אמסטרדם. נשארו לנו פחות מארבע שעות עד לקונקשן לניו-יורק. יושבים, אוכלים אינגליש ברייקפאסט בבית קפה על שפת רחוב מרוצף לבנים. ממשיכים לשוטט. אני שומע צלילי מכונות וידאו מצד ימין. אני מציץ לתוך אולם משחקי הוידאו הגדול ביותר שראיתי עד כה. הרבה יותר גדול מהוידאו סנטר ברחוב הלל. "אבא אני יכול לשחק קצת?" אבא נותן לי עשר דקות להשתעשע עם כמה מטבעות הולנדים ואז מושך אותי החוצה. הלאה משם, הכיכר הגדולה, גלגל ענק עולה ויורד, תחת שמיים קודרים, הכל נורא צבעוני ואפור בו זמנית. עולים לגלגל, נחמד. יורדים. בפינת רחוב אני מגלה פאב שמוקדש כולו לדורז, הלהקה האהובה עלי. יש לי את כל הקסטות, פוסטר בחדר, ושעות של אימונים ברישום מדוייק של הלוגו על שולחנות בית הספר. נכנסנו, אבא מזמין בירה. אני שותה קצת. זה מר לי. מתרגש למחצה מהמעמד.
ממשיכים לשוטט. עוברים למרגלות בניין ממשלתי עם גרם מדרגות ענק. אבא נעצר ומנופף עם היד, מזהה את אחד האנשים שיורדים מהבניין. "אלכס? א שטו טי טוט דיילאייש?"[1]. נהדר, כמו בכל מקום בארץ גם פה אבא נתקע באמצע הרחוב ומתחיל לדבר עם מישהו שהוא מכיר. אני מחכה משועמם בצד. אחרי כמה קריאות של התלהבות, אבא מציג את אלכס בפניי – הוא גר בארץ פעם, אחר כך ירד ללוס אנג'לס ועכשיו הוא גר באמסטרדם, עושה עסקים. איש רזה, ממושקף, מגמגם ותזזיתי.
"פויידום ק..ק..ק..קומנה דומוי.."[2] הוא מציע בחיוך מלא שיניים.
"אבל יש לנו עוד שעתיים טיסה.." אבא עונה.
"איט'ס אוקיי", אלכס עובר לעברית מגומגמת, "אני גר קרוב איראפורט סחיפהול, אני אקח אתכם צ'יק צ'ק."
אבא מסכים, אני נגרר אחריו. נוסעים באוטו יוקרתי לבניין מגורים באזור סמוך. דירה קטנה, חדר שינה וסלון. אלכס מדבר בלי סוף, ברוסית, אני מבין חלק ממה שהוא אומר. סיפורים מוזרים, מקוטעים, משהו על המאפיה וכלי נשק בקופסאות. עוברת חצי שעה, אני מבקש ללכת לשירותים. בדרך עובר ליד חדר השינה, הדלת פתוחה, אני מעיף מבט פנימה ורואה שם אשה בחלוק שינה, עומדת ליד המיטה המבולגנת. היא מביטה בי בחזרה וצועקת משהו בכעס. אלכס עונה לה מהסלון "זטקינס!"[3] אני חומק לשירותים.
"אבא אנחנו צריכים כבר ללכת, יש לנו טיסה עוד מעט.."
אבא מספר לאלכס שאני אהיה לבד באמסטרדם בדרך חזרה לארץ, כי הוא טס למוסקבה ישירות מניו יורק. אלכס מתלהב, "פוזבני קומנה, יא טסיבייה פוקאז'ו ווס גורוד.."[4], אומר וקורץ. רושם לי את המספר.
אני מהנהן שכן, בסדר, אצלצל.
אבא מתלהב. "כדאי לך, יהיה לך מעניין", גם הוא קורץ.
"אבא בוא נזוז כבר, נשארה רק שעה עד הטיסה"
יורדים לאוטו ונכנסים ישר לפקק, האוטו זוחל, עכשיו גם אבא מתחיל להלחץ. "אל תדאגו" אומר אלכס "טו מינטס."
עובר שבוע. אני
נוחת שוב בסחיפהול, לבד. קיבלתי מלון עד לקונקשן לישראל. יש לי 12 שעות. בכיס
כרטיס קטן עם המספר טלפון של אלכס. מגיע לחדר, באמצע הלילה, יישן כמה שעות. קם
בבוקר ומתגנב לארוחת הבוקר בלי לשלם, קונטיננטל ברייקפאסט, מסביבי אירופאים שמנמנים
אוכלים בנינוחות. אני אוכל מהר, שלא יספיקו לתפוס אותי ואם כן אז כבר אחרי שהעמסתי.
מתרגש ומבסוט יוצא החוצה. מגיע לתחנת הרכבת,
לוקח כרטיס לאמסטרדם. ברציף זוג אמריקאים זקנים מדברים בינהם, אני שומע
משהו על שינדלרס ליסט, בטח יהודים, מרגיש בבית לרגע. עולה על הרכבת. מתיישב, אני
שם לב שאנחנו יוצאים לאזור כפרי. מגיע כרטיסן, מסתבר שעליתי על הרכבת ההפוכה. הוא
מוריד אותי בתחנה הבאה ואני עולה מחדש לרכבת העירה.
אני באמסטרדם. אין לי עדיין חשק לצלצל לאלכס. משוטט וקצת משועמם. פאב הדורז נראה פחות מזמין כשאני מגיע אליו, אני כן לוקח חפיסת פילטרים עם הלוגו של הלהקה. מוצא מחדש את אולם משחקי הוידאו, מקום נפלא להעביר בו שעה-שעתיים. כשאני ניגש לקנות אסימונים, עוצר אותי שוטר במדים. "גט אאוט!! יור טו יאנג." הוא מצביע לשלט לידו שאוסר על כניסה של ילדים מתחת לגיל 16. מבוייש אני חוזר לרחוב. אני קופץ לכיכר, הגלגל עומד בלי לזוז, 'איטס סאנדיי', לא עובד היום. מתחיל לרדת גשם. בכיס מדגדג הפתק עם המספר של אלכס. אני ממשיך ללכת סתם ברחוב. נותרו לי ארבע שעות. כבר אין זמן לשום דבר מסובך. אני מחליט לוותר. מתחיל לחזור לאט, תחנת רכבת, סחיפהול והביתה!
אני באמסטרדם. אין לי עדיין חשק לצלצל לאלכס. משוטט וקצת משועמם. פאב הדורז נראה פחות מזמין כשאני מגיע אליו, אני כן לוקח חפיסת פילטרים עם הלוגו של הלהקה. מוצא מחדש את אולם משחקי הוידאו, מקום נפלא להעביר בו שעה-שעתיים. כשאני ניגש לקנות אסימונים, עוצר אותי שוטר במדים. "גט אאוט!! יור טו יאנג." הוא מצביע לשלט לידו שאוסר על כניסה של ילדים מתחת לגיל 16. מבוייש אני חוזר לרחוב. אני קופץ לכיכר, הגלגל עומד בלי לזוז, 'איטס סאנדיי', לא עובד היום. מתחיל לרדת גשם. בכיס מדגדג הפתק עם המספר של אלכס. אני ממשיך ללכת סתם ברחוב. נותרו לי ארבע שעות. כבר אין זמן לשום דבר מסובך. אני מחליט לוותר. מתחיל לחזור לאט, תחנת רכבת, סחיפהול והביתה!
קיץ. חם ולח. "אמא שלך חיפשה אותך.." מודיעה לי יעל, המזכירה של המחנה. אחרי ארוחת הצהריים, בזמן שהחניכים בהפסקה, אני ניגש למזכירות לצלצל.
"היי מה נשמע?"
"בסדר"
"ראית את העיתון הבוקר?"
"לא..אנחנו מקבלים עיתונים רק בסופ"ש, למה?"
"יש שם היום כתבה ראשית, על מישהו שאבא הכיר."
היא מספרת לי על ישראלי לשעבר שהשתלט על אוטובוס בגרמניה, לקח את הנוסעים בני ערובה, אחר כך הרג שניים והתאבד. אני שותק, נדמה לי שאני יודע.
"זה מישהו שאבא מכיר.. משוגע... איזה אלכס אחד.."
