יום שלישי, 18 במרץ 2014

לפני הפלגה



ספטמבר 17, 2009. יש לי קצת זמן להעביר באתונה, עד ההפלגה למרכז זן ומדיטציה בפארוס. חזרתי לרובע המסעדות הקטן, שסמוך לאיזה מקבץ עתיקות. עוד אתר ארכאולוגי כלשהו בעיר עמוסת העתיקות הזו. בכלל לא מעניינת אותי כל הארכאולוגיה הזו לפעמים, הכל נראה אותו דבר, עמודי אבן שבורים, קירות אבן שבורים, אדמה חומה צהובה. זה חמשת אפלים שנה, זה אלפיים. הכל אותו דבר. רק הטקסט בשילוט משתנה. זה הכל. אבל זכרתי שכאן באזור הזה בדיוק, יש בתי קפה נחמדים וקרירים,  אז החלטתי לשבת כאן עד ההפלגה. אני זוכר עוד את הפעם הראשונה בחיי שעליתי על אנייה, בגיל 14 עם ההורים בים האגאי. כבר אז הממה אותי התחושה הנהדרת של הקְטנת, איך המשקל העצמי שלי ושל המעבורת התפוגג לנוכח המאסה העצומה של הים הגדול. ממש כמו קליפת שום קטנה. ככה אני אוהב את עצמי, כקליפת שום. חם מאוד היום. כבר נחרכתי קלות. והתיק גב הגבוה והתפוח כבד לי מאוד. התיישבתי באחד מכיסאות העץ עם משענת הבד הרקומה, שולחן עץ מלא. הצל נעים. הבירה קרה. לתת מנוחה לכתפיים הדואבות. מסביבי רחש עמום של תיירת, ושל סתם יוונים. עיר עסוקה, קצת עצבנית, לא שמה לב לתייריה המבודדים. אני אחוז ציפייה, מקווה לחולל התרחשות. או שאולי כבר תתרחש מעצמה, אם כי זה בסבירות נמוכה. כשאני סתם תייר לבד, במקום כלשהו, רק לעתים רחוקות דברים באמת קורים. הרוב פשוט צפוי, מתוכנן, מתוזמן, קורה מאליו. כאן למשל אני לא אפתח בשיחה עם המלצרית. למרות שהיא שחרחרה נחמדה. היא לא באמת מתעניינת בשכמותי. ומה כבר אומר לה בכל מקרה. גם ככה אני לא חזק בפלרטוטים, בטח לא בכאלה שמודעים לעצמם. אבל אני בכל זאת קצת מרוצה מעצמי. זממתי לי טיסה בדיוק על יום ההולדת. מספר שלושים ואחת. לא יכולתי לשאת את המחשבה לחגוג את זה בארץ, בתוך החדלות הזמנית אליה נקלעו החיים שלי בחודשים האחרונים. המצב רוח שלי היה כה ירוד לאחרונה עד שפקפקתי כבר ביכולת שלי לתקשר בצורה ספונטנית עם אנשים אחרים, אפילו עם החברים הטובים. ובתוך הבהלה הקיומית הזו, פתאום שימחה אותי כל כך המחשבה שאת יום ההולדת אחגוג דווקא בטיסה מהארץ, החוצה, באוויר, בדרך. שם ייפתח לי פתח חדש. כי אין ברירה, ובלי איזה פריש-מאש חדש, אני אתדכדך לי לאטי לתהום של חלומות חמוצים. בינתיים, כבר עישנתי לי מגולגלת אחת. וכבדות טקית קלה נחתה עלי. אני אחכה קצת שהאי נעימות תעבור וקדימה לאי היווני שלי, יש לי כאן הבטחה ממשית למהפכה רוחנית חדשה. הפעם הזאת אבוא אליה משודרג, בוגר ומפוכח. אקח את כל מה שייתנו לי, אמלא אחר כל ההוראות. אשב ולא אזוז בכל המדיטציות. אסחוט עד דק את כל הלימון הזה. כן, יאללה, אני זז מפה. שלוק אחרון וקדימה. 


יום שישי, 28 בפברואר 2014

ארטיק

פתחתי את הדלת הכבדה, שנייה לפני היציאה הצצתי בקוד הכניסה חזרה. שלא אנעל בחוץ. 4212. ארבע- שתיים- אחד- שתיים, שיננתי לעצמי. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. בלי הקוד אי אפשר להיכנס, וצריך להידפק בחוץ, עד שמישהו ישמע אותך. בקור הזה, עם מגבת בלבד,.. זה לא נעים. בחוץ כבר האפיר בכבדות, האוויר הקר קיבל את פני הרטובים והחזה החשוף, עם החום שאגרתי בסאונה, זה היה דווקא מרענן. ביד אחת החזקתי את המגבת הלחה שעטפה את האגן, ועל כפות רגליים יחפות התחלתי לדדות במהירות אל הדק הבנוי מעל האגם. ארבע, שתיים, אחד, שתיים; ארבע, שתיים , אחד, שתיים. הקוד הפך למנטרה קצבית שלוותה אותי בהליכה. על הדק החום פוזר חצץ שחור קטן, נגד החלקה, מה שלא היה נעים כל כך לדריכה. התחלתי להרגיש את הקור. הדק נבנה ארבעה מטרים אל תוך האגם ובקצהו התרחב לפלטה מרובעת. שני סולמות מתכת, אחד בכל צד, ירדו ממנו אל תוך חור בקרח. שלושה שבדים צעירים עמדו שם וצחקקו, שני בחורים ובת, אחד מהם בדיוק זינק אל תוך החלל המומס, מבלי להשתמש בסולם, כמו ילד בבריכה ציבורית. אפילו טרח לשחות מטר למטר, במעגל. מאחורי החבורה, במרחק כשלושים מטר, פסעו להם בדממה, על גבי המעטה הקפוא, שתי דמויות עם עגלת תינוק. המשכתי לכיוון קצה הדק, מאט. ארבע, שתיים, אחת, שתיים. הבחור סיים עם סיבוב הגאווה שלו, ועלה חזרה. חיכיתי בסבלנות. הסולם השני היה פנוי, אבל בחלק המומס עליו הוא הוביל צפו גושי קרח גדולים בצפיפות ויתרתי, זה יותר מדי אקסטרים בשבילי. העדפתי לחכות. 

הקבוצה התארגנה והחלה לשוב חזרה לסאונה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. נשימה ארוכה. אני מוכן. בזריזות הורדתי את המגבת ותליתי אותה על החלק העליון של הסולם. את המשקפיים הנחתי על הדק בצמוד למעקה, שלא אשכח. הסתובבתי וירדתי את הסולם אל תוך המים השחורים, עם הגב לאגם. הקור תקף אותי בחדות נחושה, אך היה נסבל. מבלי לעזוב את הסולם. טבלתי. הכניסה עם הראש סימררה אותי בגושים קטנים. כמו ארטיק במפעל שוקולד, טבלתי, דיפ, וחזרתי מיד. מתנשמם בכבדות. ארבע, שתיים, אחד ,שתיים. במהירות, התעטפתי במגבת מחדש, היא הייתה כבר קרה ולא נעימה למגע. את המשקפיים קיפלתי והחזקתי ביד, והתחלתי בעליה מהירה חזרה. משתדל ללכת זקוף. קר לי. 

מחוץ לדלתות הסאונה, עמד גבר שבדי מבוגר, עם מגבת בלבד, כרוכה סביב האגן. הוא עשה תרגילי התעמלות באוויר הקר. שתי ידיים מורמות לצדדים, גב זקוף והוא התכופף עם הברכיים. ארבע, שתיים, אחד, שתים. הקלדתי את הקוד. הדלת לא נפתחה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. עדיין לא נפתחה. המתעמל המזדקן נעמד על רגל אחד, יד ימין שלוחה קדימה ויד שמאל אחורה. רוח קרה דחפה אותי הצידה. מדגישה את הרטיבות של המגבת. אקסיוז מי? דו יו נואו דה קוד? שאלתי אותו , מתחיל להילחץ מהקור. הזקן לא ענה. בעיניים עצומות, החליף ידיים ונעמד על הרגל השנייה. אקסקיוז מי?? דה קוד?. הזקן הביט בי בעיני עגל, קצות שפתיו רוטטות. נעמד זקוף,שני ידיים לצידי הגוף, והחל להניע את הראש במעגל, מטה, ימינה, למעלה, שמאלה, וחוזר חלילה. יו דונט וונט טו אנססוור? איטס קולד! התחלתי להרים את הקול. הצבעתי על הדלת. אין תגובה. פאק, פאק , פאק פאק. מלמלתי לעצמי. קר לי צ'ארלי. עשיתי לעצמי מעגלי הליכה קטנים ליד הדלת. ארבע, שתיים, אחד , שתיים, המשיך להתנגן לי בראש. החלטתי לנסות שוב. הופה! הפעם זה נפתח. בבת אחת נכנסתי לחום הצהוב והלח של חדרי המקלחות. בפנים, מערבולת של גברים ערומים מהלכים בין המקלחות לתוך הסאונה, חלקם עם פחיות בירה ביד. תליתי את המגבת, את המשקפים הנחתי על אדן החלון בחדר המקלחת ונכנסתי לדוש. המים החמימים שטפו את כתמי הקור, והמיסו את נעצי הקרח שעוד נאחזו בשולי הקרקפת. עצמתי את העיניים. כמה מאמץ נדרש בשביל דקה של שכחה. 



יום חמישי, 2 בינואר 2014

שתישאר במעט

את הבית. את הדרך.
את הפנים המזוקנת. את הבל הפה. את הבושם הקלוש.
את הצעידה המתנדנדת. בנעלי בית. נגררות על הרצפה.
את הציפורניים הכסוסות. אצבע בזוית הפה. את המסלול הקצר בין הסלון למטבח.
את השפופרת ביד ואין ספור קטעי שיחות הטלפון. כמו רעש רקע של בית. את מספר הטלפון הנייד 050526286.
את האורחים הקרואים והבלתי קרואים. את הבארדים, הרפיוזניקים, העולים, היורדים, הותיקים, והעסקנים. הנוצרים, האוליגרכים, הנובורוסקים, הפעילים עם הבארט וריח הסיגריות הזולות. הבבושקות, הווטרנים, האנגלוסקסים הרפובליקנים.
את סיפורי הקרבות המשפחתיים. הגן היהודי, הקגב. המוסד. שיעורי עברית בסתר. פרידה מכולם לכל החיים בשדה התעופה.
את הישראליות הגאה, הפטריוטית, הפסימית והחוששת. 
את החברים והשתייה, הגיטרה והשירים. את הסלטים הקטנים המיוחדים והמושקעים שמוגשים תמיד עם המנה העיקרית ולא לפני.  את השיר הסוחף והזיוף הקל והשמחה שבהזכרות במילים ובילדות.
ואת המקום הצר שרק לעתים נותר.
את הדרך האחרונה שאני ואתה עשינו. אז התעקשתי שהליכות עשויות לעזור במשהו. אולי נגד הייאוש. הלכנו מהבית בהרצוג עד הצומת, עלינו בשמעוני חזרה. לא זוכר על מה דיברנו. רק זוכר שהיה לך קר, ולא נעים ורצית לחזור הביתה. ואני נותרתי עם אימה גודשת מפני מה שלא רציתי לבטא במילים או מחשבות.
את הימים שאוזלים. את האופטימיות שלא עזבה אותך. גם כשנאמרו דברים ברורים. אמרת לרופאה. לכי הביתה תבדקי עוד אפשרויות. תחזרי אלי מחר. את ההומור שנאחז בשאריות התודעה. את ההצדעה לאחות שהלכה כמו חיילת. את ההנחיה לאחות אחרת תתפזרי מפה בבקשה – אני עייף. את התפילה האחרונה שאמרתי על מיטתך עד שיצאה נשמתך. כמו בדיוק שמימי עם המילה האחרונה. אחד. 
את כל הזיכרונות של זיכרונות שאני מנסה מדי פעם לשמור ולהגיד. שלא יברחו, שתישאר במעט. ולא תלך באמת.



יום שישי, 11 במאי 2012

קונטיננטל ברייקפאסט



"ה­­­­רואין?! .."שואל אותנו איש שחור בבגדים כהים ומזוהמים, כמעט לוחש. מאחוריו אני מבחין בתור קצר של אנשים רזים ושפופים, ממתינים ליד אשנב קטן. אבא נבוך, מתעלם, אנחנו מתרחקים. הוא בטח תוהה מה לעזאזל הוא יעשה בשמונה בבוקר עם ילד בן 14 ברחובות אמסטרדם. נשארו לנו פחות מארבע שעות עד לקונקשן לניו-יורק. יושבים, אוכלים אינגליש ברייקפאסט בבית קפה על שפת רחוב מרוצף לבנים. ממשיכים לשוטט. אני שומע צלילי מכונות וידאו מצד ימין. אני מציץ לתוך אולם משחקי הוידאו הגדול ביותר שראיתי עד כה. הרבה יותר גדול מהוידאו סנטר ברחוב הלל. "אבא אני יכול לשחק קצת?" אבא נותן לי עשר דקות להשתעשע עם כמה מטבעות הולנדים ואז מושך אותי החוצה. הלאה משם, הכיכר הגדולה, גלגל ענק עולה ויורד, תחת שמיים קודרים, הכל נורא צבעוני ואפור בו זמנית. עולים לגלגל, נחמד. יורדים. בפינת רחוב אני מגלה פאב שמוקדש כולו לדורז, הלהקה האהובה עלי. יש לי את כל הקסטות, פוסטר בחדר, ושעות של אימונים ברישום מדוייק של הלוגו על שולחנות בית הספר. נכנסנו, אבא מזמין בירה. אני שותה קצת. זה מר לי. מתרגש למחצה מהמעמד. 


ממשיכים לשוטט. עוברים למרגלות בניין ממשלתי עם גרם מדרגות ענק. אבא נעצר ומנופף עם היד, מזהה את אחד האנשים שיורדים מהבניין. "אלכס? א שטו טי טוט דיילאייש?"[1]. נהדר, כמו בכל מקום בארץ גם פה אבא נתקע באמצע הרחוב ומתחיל לדבר עם מישהו שהוא מכיר. אני מחכה משועמם בצד. אחרי כמה קריאות של התלהבות, אבא מציג את אלכס בפניי – הוא גר בארץ פעם, אחר כך ירד ללוס אנג'לס ועכשיו הוא גר באמסטרדם, עושה עסקים. איש רזה, ממושקף, מגמגם ותזזיתי.


"פויידום ק..ק..ק..קומנה דומוי.."[2] הוא מציע בחיוך מלא שיניים. 
"אבל יש לנו עוד שעתיים טיסה.." אבא עונה.
"איט'ס אוקיי", אלכס עובר לעברית מגומגמת, "אני גר קרוב איראפורט סחיפהול, אני אקח אתכם צ'יק צ'ק."


אבא מסכים, אני נגרר אחריו. נוסעים באוטו יוקרתי לבניין מגורים באזור סמוך. דירה קטנה, חדר שינה וסלון. אלכס מדבר בלי סוף, ברוסית, אני מבין חלק ממה שהוא אומר. סיפורים מוזרים, מקוטעים, משהו על המאפיה וכלי נשק בקופסאות. עוברת חצי שעה, אני מבקש ללכת לשירותים. בדרך עובר ליד חדר השינה, הדלת פתוחה, אני מעיף מבט פנימה ורואה שם אשה בחלוק שינה, עומדת ליד המיטה המבולגנת. היא מביטה בי בחזרה וצועקת משהו בכעס. אלכס עונה לה מהסלון "זטקינס!"[3]  אני חומק לשירותים.


"אבא אנחנו צריכים כבר ללכת, יש לנו טיסה עוד מעט.."  
אבא מספר לאלכס שאני אהיה לבד באמסטרדם בדרך חזרה לארץ, כי הוא טס למוסקבה ישירות מניו יורק. אלכס מתלהב, "פוזבני קומנה, יא טסיבייה פוקאז'ו ווס גורוד.."[4], אומר וקורץ. רושם לי את המספר.
אני מהנהן שכן, בסדר, אצלצל.
אבא מתלהב. "כדאי לך, יהיה לך מעניין", גם הוא קורץ.
"אבא בוא נזוז כבר,  נשארה רק שעה עד הטיסה"
יורדים לאוטו ונכנסים ישר לפקק, האוטו זוחל, עכשיו גם אבא מתחיל להלחץ. "אל תדאגו" אומר אלכס "טו מינטס."   


30 דקות לטיסה, אנחנו רצים לתוך הטרמינל, מגיעים לבדיקת הדרכונים. אבא מפשפש בבגדים. אין פספורט. פותחים תיקים. שום דבר. חישוב מהיר, זה יום שישי, השגרירות סגורה עד יום שני. אי אפשר לאחר למארחים שמחכים לו בניו ג'רזי. בעיה גדולה. הפקיד ההולנדי מציע לבדוק במחלקת האבדות של השדה תעופה. סיכוי נמוך. מצלצלים. 20 דקות לטיסה. בינגו! נמצא פספורט, של אבא! נפל לו כנראה כשירדנו מהטיסה פנימה. סחיפהול ענקית, לחצות ברגל עד לתחנת המשטרה ומשם לצ'ק אין, זה 20 דקות לפחות. הפקיד ממשיך להיות יעיל, מזמין רכב – קלנועית, צ'קלקה. אנחנו עולים וטסים במורד המסדרונות הארוכים, מתחת אורות נאון. הרכב נע בין שני מסלולי הנעה  שמזיזים בעצלנות מאות תיירים לשני כיוונים הפוכים. לאחר כמה דקות ממתין לנו שוטר מחוץ לעמדה ומושיט לנו את הפספורט. תוך כדי נסיעה אבא חוטף לו את הפספורט מהיד ואנחנו ממשיכים לצ'ק אין. הטיסה נדחתה בחצי שעה.. אפשר להירגע.





עובר שבוע. אני נוחת שוב בסחיפהול, לבד. קיבלתי מלון עד לקונקשן לישראל. יש לי 12 שעות. בכיס כרטיס קטן עם המספר טלפון של אלכס. מגיע לחדר, באמצע הלילה, יישן כמה שעות. קם בבוקר ומתגנב לארוחת הבוקר בלי לשלם, קונטיננטל ברייקפאסט, מסביבי אירופאים שמנמנים אוכלים בנינוחות. אני אוכל מהר, שלא יספיקו לתפוס אותי ואם כן אז כבר אחרי שהעמסתי. מתרגש ומבסוט יוצא החוצה. מגיע לתחנת הרכבת,  לוקח כרטיס לאמסטרדם. ברציף זוג אמריקאים זקנים מדברים בינהם, אני שומע משהו על שינדלרס ליסט, בטח יהודים, מרגיש בבית לרגע. עולה על הרכבת. מתיישב, אני שם לב שאנחנו יוצאים לאזור כפרי. מגיע כרטיסן, מסתבר שעליתי על הרכבת ההפוכה. הוא מוריד אותי בתחנה הבאה ואני עולה מחדש לרכבת העירה. 


אני באמסטרדם. אין לי עדיין חשק לצלצל לאלכס. משוטט וקצת משועמם. פאב הדורז נראה פחות מזמין כשאני מגיע אליו, אני כן לוקח חפיסת פילטרים עם הלוגו של הלהקה. מוצא מחדש את אולם משחקי הוידאו, מקום נפלא להעביר בו שעה-שעתיים. כשאני ניגש לקנות אסימונים, עוצר אותי שוטר במדים.  "גט אאוט!! יור טו יאנג." הוא מצביע לשלט לידו שאוסר על כניסה של ילדים מתחת לגיל 16. מבוייש אני חוזר לרחוב. אני קופץ לכיכר, הגלגל עומד בלי לזוז, 'איטס סאנדיי', לא עובד היום. מתחיל לרדת גשם. בכיס מדגדג הפתק עם המספר של אלכס. אני ממשיך ללכת סתם ברחוב. נותרו לי ארבע שעות. כבר אין זמן לשום דבר מסובך. אני מחליט לוותר. מתחיל לחזור לאט, תחנת רכבת, סחיפהול והביתה!




קיץ. חם ולח. "אמא שלך חיפשה אותך.." מודיעה לי יעל, המזכירה של המחנה. אחרי ארוחת הצהריים, בזמן שהחניכים בהפסקה, אני ניגש למזכירות לצלצל.
"היי מה נשמע?"
 "בסדר"
"ראית את העיתון הבוקר?"
"לא..אנחנו מקבלים עיתונים רק בסופ"ש,  למה?"
"יש שם היום כתבה ראשית, על מישהו שאבא הכיר."
היא מספרת לי על ישראלי לשעבר שהשתלט על אוטובוס בגרמניה, לקח את הנוסעים בני ערובה, אחר כך הרג שניים והתאבד.  אני שותק, נדמה לי שאני יודע.  
"זה מישהו שאבא מכיר.. משוגע... איזה אלכס אחד.." 














[1] מה אתה עושה כאן?
[2] ב..ב..ב..בואו אלי הביתה
[3] תסתמי!
[4] תתקשר אלי, אני אראה לך את העיר

יום שישי, 3 בפברואר 2012

רוזה מרציפן


השבוע הלכה לעולמה סבתי רוזה.



אשה עיקשת ואמיצה שאף פעם לא ויתרה על הזדמנות להגיש את דעתה ועמדותיה ללא קשר לנוכחים, לסיטואציה או לכל מגבלה דימיונית אחרת. כך הייתה ונותרה הקומוניסטית היחידה במשפחת שטרן המורחבת; שמאלנית רדיקלית, שלא בחלה גם בפולחן קדושים נוצרי עם נגיעות אזוטריות לפירמידות מיסטיות (אותן הציבה במקומות אסטרטגיים בדירה שלה ושל סבא מיכאל בגילה). בכל שלב בחייה היה לה אייקון פוליטי אותו העריצה ועליו דיברה ללא הרף. בסוף שנות ה-80, זה היה גורבצ'וב, אחר כך במידה פחותה ילצין, מרינה סולודקין ולבסוף וביתר שאת - אובמה, אותו היא כינתה משיח עלי אדמות, פשוטו כמשמעו. עמדותיה הפוליטיות עמדו כהפך גמור, כמעט בכל התחומים ביחס לעמדות של אבי ז"ל ומרבית בני המשפחה. נאמנותה למפלגה הקומוניסטית נמשכה לכל אורך חייה, והיא לא התביישה למשל לומר בארוחה משפחתית בערב שבת שסטלין היה מנהיג טוב, אם כי מעט נוקשה מדי.. כשביקרנו אותם במוסקבה בשנת 93, לא נתנה לאבי לדבר בטלפון במרפסת הבית ואת הטלויזיה הם החביאו בארון קיר בסלון הכל בכדי לא למשוך תשומת לב של השכנים הרוסיים כדי שלא ירננו על היהודים, שלתפיסתה היו אחראים בעצמם לאנטישמיות שמופנית נגדם בעולם בשל הרהבתנות שלהם.


גישתה ביחס לחינוך ילדים הייתה חסרת אחריות לחלוטין והיא דגלה בפינוק אין קץ, ללא הטלת מרות כלל. לפחות כך היא הטיפה לאימי ולדודתי ביחס לנכדיה. כשעברה ברחוב וראתה ילד בוכה, מייד נזפה בקול רם ובחריפות בהורה המלווה, ללא קשר לסיטואציה או לנסיבות. אבל באמת תמיד הייתה נדיבה ואדיבה ואוהבת לנכדייה, ללא ביקורת רק עם אהבה. בכל שנה נסעה לרוסיה לכמה חודשים, ושבה עם מתנות שלעולם לא היה לי צורך בהן, כמו חליפת טרנינג לבנה מניילון, או סט כוסות חרסינה מעוטרים בראשי כלבלבים קטנים. ובכל ביקור שערכתי אצלה או היא אצלנו, היא תמיד דחפה לידי שטר של 100$.. ממש עד הביקור האחרון.


לסבתא רוזה הייתה ראיית עולם דוגמטית של חשיבה חיובית, תמיד אמרה לי בטלפון (כמו ליתר הנכדים) "מריק שתדע ותאמר לעצמך כל יום, אתה הכי טוב, הכי מוצלח והכי חכם. הכל יהיה לך טוב." סירבה להודות בקול בקשיים של החיים וכעיקרון לעולם לא התלוננה באופן ישיר. באופן משעשע היא קראה איפשהו שלומר כל יום "אקונה מטטה" זה סגולה לאריכות ימים. ומבלי שתראה את מלך האריות, הייתה בסוף כל מפגש נפרדת מכולם במילים אלו. זה השתנה כשסבא מיכאל נפטר, לפני שנתיים. העדרו הקשה עליה מאוד. היה לה קשה בלעדיו והיא דיברה על כך בכל הזדמנות. היא הסתובבה דרך קבע עם כמה תמונות שלו במדי צבא ומדי ווטרן, אותם ארזה בניילונית פלסטיק מרופטת. את התמונות הציגה לכל אדם שפגשה, בכל יום, בכל מקום.


סבתא הייתה אדם לא קל, בלשון המעטה, בעיקר מכיוון שהיה לה רקע נפשי פסיכוטי. התקף סכיזופרני בשנות ה-60 הביא לאשפוזה בבית חולים לחולי נפש סובייטי. דבר שמן הסתם לא שיפר את מצבה. לאחר מכן, המשפחה הקרובה ובעיקר סבא מיכאל, תמיד ניסו להכיל את ההתקפים בתוך הבית, בעצמם. האשפוז לא חזר על עצמו. ההתקפים כן.  בדרך כלל  היא  הייתה נכנסת לפרנויה חמורה ביחס לסבא מיכאל, ואף טענה שהוא רוצה לרצוח אותה. העולם התחלק לקנונייה אחת גדולה. מי איתה ומי נגדה.  אני הייתי בשבילה מהאו"ם. וכבר בגיל 15 הייתי נשלח להרגיע אותה במהלך ההתקפים, לנסות לשכנע אותה לקחת את התרופות או להרגיע באופן כללי. בלי בושה הייתי מצטט פסוקים רלבנטיים מהתנ"ך, שהיו גורמים לה להזיל דמעות. לפני כמה שנים זה הגיע לשיא, סבא שלי נשבר וברח לרוסיה. בגיל 80 בערך, פשוט קנה כרטיס וטס למוסקבה. התגורר כחודש אצל חברים ומקומות אחרים לא ידועים. לא תמיד שמר על קשר. בסוף סבתא נסעה אליו והוא נרגע ושניהם שבו ארצה. ההתקף עבר.


סבתא רוזה. נצר אחרון לדור שנעלם ממשפחת שטרן. נולדה בקייב, ברחוב אנדרייסקי ספוסק בשנת 1925, בבית יהודי בורגני שכל נכסיו הוחרמו בכוח על ידי השלטונות הקומוניסטיים שנים ספורות לאחר שנולדה. היא ומשפחתה התפנו לקווקז ימים אחדים לפני שהנאצים כבשו את קייב והובילו את יהודי העיר לבאבי יאר. בשנת 1949 התחתנה עם סבי מיכאל, מהנדס וגיבור מלחמת העולם השנייה. ביום שני, 30 בינואר שנת 2012, סבתא נפטרה בהוספיס הצרפתי שליד העיר העתיקה בירושלים. מוסד נוצרי, עם צוות יהודי, ערבי וגרמני, בעל אופי קוסמופוליטי (מורבידי) שתאם במשהו את השקפותייה. יובל אחייניתי תיארה את השבועות האחרונים של סבתא רוזה בצורה יפה, היא נאבקה בין רצונה להצטרף לסבא מיכאל לבין רצונה להשאר עם המשפחה והנכדים. המאבק בין אלה הביא למחלה שהכריעה אותה לבסוף. יהי זכרה ברוך.




אישה של אמיתות, אידיאלים וטוב לב. 

יום שני, 3 באוקטובר 2011

בוא תרד למטה



"בוא תרד למטה! יש בעיות..", צדוק אמר בקול נמוך ומיד ניתק. זרקתי עלי חולצה ודהרתי במדרגות. ארבע קומות עד למטה, חמישה צעדים מהירים וכבר עמדתי מולו בחניה. ליד צדוק, על האספלט, שכב הנרקומן. הידיים שלו פרושות לצדדים, כמו ישו. 
ניגשתי אליו, התכופפתי ותפסתי לו את השערות. הרמתי את הראש שלו מהעורף. "יואו! הפרצוף שלו לבן לגמרי.." אמרתי והפנתי את הפרצוף של הנרקומן לצדוק.
"אני יהרוג אותך!" אמר לי צדוק ודפק לי כאפה בפרצוף מימין, הפנים שלי נהדפו ונמעכו לתוך עמוד הבטון שלידו עמדתי. הוא תפס אותי בחולצה ודחף אותי עם הגב אל העמוד.
"אמרתי לך לטפל בזה! זרקת זין ועכשיו הוא שוכב כאן. שיהיה לך ברור, שברגע שנסיים איתו, אתה מת! אני באופן אישי גומר אותך."
צדוק הרים את הנרקומן מהידיים "עכשיו בואו נעיף אותו מכאן לפני שהם יגיעו"
אני תפסתי מהרגלייים וגררנו אותו מאחורי הבניין, לחצר המוזנחת עם בלוני הגז וגדר הבטון .
"תחכה כאן!" נבח עלי צדוק.
התיישבתי הלום על אבן גדולה ליד הנרקומן. הלחי התחילה לכאוב, הרגשתי את פעימות הלב שלי בתוך הכאב. דם נזל לי בלחי השנייה, זו שנצמדה לעמוד. כל כך התחשק לי סיגריה ולא היה עלי כלום, אפילו לא ארנק. הכל נשאר למעלה בדירה. נעמדתי והתחלתי ללכת בחצר בחצר, כמו אסיר. מהגדר בטון לקיר האחורי של הבית. השמש כבר כמעט שקעה וכמה אורות נדלקו בדירות מעלי. קולות של טלוויזיה, תכנית חדשות כלשהי, קרישקוש של מחבתות והמהום נמוך של קול גברי.
עברו עשר דקות או חצי שעה. החלטתי לרוץ לסיגריה. רצתי את המדרגות למעלה, זינקתי לדירה חטפתי את הסיגריות מהשולחן, נכנסתי לשירותים להשתין. מהמראה ניבט אלי פרצוף מזועזע, עיסה של דם פיח וזיעה כיסו את הלחי השמאלית. דחפתי ארנק ופלאפון וסיגריות לתיק קטן, שטפתי פנים ורצתי למטה. היה כבר כמעט חושך.
צדוק חיכה לי ליד הנרקומן, ידיים שלובות על החזה.
מיד אמרתי לו, בחצי צעקה עם היד מונפת "יאללה כבר, גם ככה תהרוג אותי אחרי זה, אז תעזוב אותי עכשיו, הייתי חייב סיגריה." מיד הוצאתי את החפיסה. "מה עכשיו?"
"יא בן זונה!" צעק יפרח ודפק לי בעיטה בביצים, התקפלתי בדיוק בזמן לחטוף בעיטה נוספת לצלעות.
"זה רק לבינתיים, כדי שתוכל להמשיך ללכת. עכשיו קום ותעזור לי להרים אותו. הבאתי את האוטו."
שכבתי על האדמה מקופל. עצמתי עיניים. אם כבר אבוד אז עד הסוף. ציפיתי שהוא ימשיך בחגיגה. כלום לא קרה. אחרי כמה דקות התיישבתי. הדלקתי סיגריה. צדוק ישב בכריעה ליד הנרקומן והביט בי. "תביא אחת".זרקתי לו את החפיסה והמצית. התיישבתי על התחת ונשענתי על הבטון.
"לאן אתה רוצה לקחת אותו?"
"יש לי תכנית. אל תדאג.."
"מה? למחצבה?"
"שתוק אמרתי לך! או שאתה רוצה עוד סיבוב?"
קולות של ילדים, עלה מכמה קומות מעל, שטיפת כלים. תכנית בידור כלשהי הדהדה ברקע.
"יאללה קום! בוא נעוף."
הרמנו את הנרקומן וסחבנו אותו לסובארו של צדוק. ליד הרכב צדוק הוריד את הרגליים על הכביש ופתח את הבגאז'. שוב הרים את הרגליים קיפלנו אותו פנימה, היה צריך לעקם לו את  הראש אל הכתף כדי שכל הגוף ייכנס.
נכנסנו לסובארו וצדוק הזניק אותנו מהחניה. עפנו ממוסררה דרך רחוב הנביאים לכביש מס 1. צדוק דהר, עקף מימין ומשמאל וחצה באדום. תוך פחות משלוש דקות פנינו למנהרה של מעלה אדומים לכיוון ים המלח. פתחתי חלון ועישנתי עם היד בחוץ. רוח חמה ויבשה הלמה לי בפנים, פנסי הכביש חלפו בפסים של צהוב וכתום. צדוק שלח יד אחורה ומשך בקבוק של גרנט'ס. "פתח" הוא שמט את הבקבוק עלי. שחררתי את הפקק ונתתי לגימה ארוכה. העברתי לצדוק.
"ומה אם הם לא ישימו לב שהוא לא שם?" שאלתי אותו. "הוא תמיד מסתובב, נעלם, בא הולך. ייקח זמן עד שישימו לב, לא?"
צדוק נאנח, האלכוהול הרגיע אותו. לקח שאחטה ואמר "סיכוי קלוש. הם יודעים שהוא הכי חשוב לנו. הם שמו עליו מעקב קבוע.. יש להם יותר מדי מה להפסיד אם הוא נעלם. הם בטח כבר עכשיו אצלך במוסררה הופכים רהיטים.."
עברנו את מעלה אדומים וטסנו במורד הכביש. צדוק הדליק את הטייפ, שיין און יו קרייזי דאימונד. פתאום התחלתי קצת להנות מזה. הויסקי, הכאב בלחי, הרוח החמה והידיעה שעד סוף הערב אני אמות.
לרגע הייתה לי צלילות מחשבה מפתיעה, ממש רגע זני. אין נרקומן בבגאז', אף אחד לא רודף אחרינו, צדוק לא לידי, רק אני והרוח המדברית.
צדוק האט, הגענו לשלט של "גובה פני הים". והוא פנה לכביש החדש שסללו סביב השלט, בשביל התיירים שיוכלו לעצור ולהצטלם עם גמל של בדואי. מהכביש צדוק ירד לשביל עפר, שירד בחדות לואדי. הוא שם אורות גבוהים. נסענו בחושך, עולים יורדים בין גבעות לבנות ומאובקות. אחרי כעשר דקות נסיעה הגענו למשטח מקטן ומישורי, מולנו חנה טנדר עם קבינה פתוחה ליד אוהל מבד יוטה שחור.  צדוק עצר וקפץ מהאוטו, רץ לאוהל וצעק "סעיד, ינעל אבוק! אתה פה? סעעעעעיד!" הוא חזר לאוטו. "הוא לא פה הדפוק הזה, והטנדר שלו כאן! אני לא מבין את זה.. פאק!" הוא דפק עם היד על ההגה "פאק! פאק! פאק!".
פתאום נשמעו גניחות מהבגאז' ודפיקות עמומות על הדלת הנעולה.
"אני לא מאמין, הוא חי!" יצאנו מהאוטו. "חכה רגע" צדוק פתח את הדלת של המושב האחורי ושלף ג'ק ממתכת. "פתח ת'בגאז'"  אמר ונעמד עם הג'ק מונף מעל הראש.
פתחתי את הבגאז'.  הנרקומן מיד ניסה להתרומם ופלט "מה זה? צדוק? מה עשית.." לא הספיק לסיים את המשפט והג'ק נחת לו על הראש. "אל תרביץ!!! מה עשיתי לך?!". שלוש –ארבע מכות קצרות והוא נחת חזרה בבגאז'.
"תעזוב אותו" תפסתי את צדוק ביד ...הוא ניער אותי ממנו והביט בי עם עיניים מכווצות וסינן "אל תפריע לי! אתה גם ככה הבא בתור".
התרחקתי. עם הגב לסובארו הלכתי בחושך, מאחורי חבטות ויללות ואז שקט. התחלתי לרוץ, עליתי באמוק על הגבעה, רץ עם הידיים , בלי לנשום. הגעתי לשביל צר, שביל עיזים שעבר לאורך צלע ההר, המשכתי קדימה. אור כוכבים דהוי האיר את הגבעה. השביל ירד אל הואדי. לרגע היה נדמה לי שאני שומע התנשפויות וחצץ מתדרדר. מבלי להביט אחורה התחלתי לרוץ, החלקתי מהשביל והתדרדרתי על המדרון, מתגלגל ונחבט בחצץ וסלעים קשים. אחרי כמה מטרים, עצרתי את הנפילה, והמשכתי לגלוש למטה, על התחת.  בסוף נחתי בתחתית של הואדי, המשכתי בריצה, עם הואדי. אולי עוד אצליח לברוח מזה. שהכל ייפול על צדוק. אחרי זמן לא זמן לא יכולתי יותר, נגמר האוויר.  עצרתי  ליד עץ שיטים קטן  ונשכבתי על הגב.
רעש של צעדים קרבים העיר אותי. לא הספקתי להתרומם ודמות הופיעה כמה מטרים ממני.
"מין האדה?!" נשמע קול מבוהל.
"אני" 
סעיד ניגש בזהירות מנסה לזהות אותי בחושך.
"מה אתה עושה פה?"
"לא יודע.. ראית את צדוק?"
סעיד נרתע בבהלה. "מה צדוק? הוא פה? מה קרה?"
"הנרקומן ברח. לקחנו אותו. צדוק השתגע, רצה להרוג אותי. נראה לי הוא הרג את הנרקומן."
סעיד שתק והתיישב לידי. הוצאתי סיגריה והצעתי לו. הוא לקח.
עישנו בשקט.
"אז איפה צדוק?"
"עצרנו ליד האוהל שלך. משם ברחתי לו"
"טוב, בוא" סעיד קם. הייתי עייף מדי לשאול לאן. ירדנו עוד בואדי. כל הגוף שלי כאב, בייחוד הפרצוף.
הירח עלה. הואדי היה מואר באור לבן. מצוקי אבן משני הצדדים. דממה.
הלכנו שעה שלמה.הייתי צמא נורא. סעיד לא אמר מילה. הואדי נפתח והגענו לאיזור של גבעות נמוכות, מאחוריהן זוהר צהוב, והמהום רחוק של רכבים. עלינו מהגבעות חזרה אל הכביש הראשי והלכנו לאורכו. מכוניות חלפו לידינו, מנשבות רוח של פיח. כעבור עוד 20 דקות הליכה הגענו לתחנת דלק. הכל כרגיל, אוטובוס תיירים, ג'יפ צבאי כמה מכוניות פרטיות. אנשים נעצו עיניים.
"לך לשירותים, תסתדר" אמר סעיד וניגש לקיוסק של התחנה.
נכנסתי לשירותים. שטפתי פנים, שתתי מהברז וניקיתי את הזרועות במגבות נייר. שני חיילים נכנסו, הלכו להשתין. חמקתי החוצה. עמדתי ללכת לקיוסק ובאמצע הדרך ראיתי את סעיד עומד ליד סובארו, הסובארו של צדוק. חזרתי לשירותים . החיילים שטפו ידיים, אחד מהם היה קצין, מדי ב'.
"תעזרו לי" . הם לא שמעו אותי. "|תעזרו לי!" אמרתי בקול רם יותר הם הסתכלו עלי.  "רודפים אחריי. אני צריך עזרה".באותו רגע צדוק נכנס לשירותים. הביט בי ובחיילים וחייך.
"יש בעיות?" שאל הקצין
"צאו החוצה! יש לנו פה עניין פרטי" הוא פקד עליהם.
הקצין הביט לצדוק בעיניים ואמר לו "לא נראה לי שאתה אומר לנו מה לעשות"  .
צדוק המשיך לחייך. "עזוב אותך. זה עניין בין חברים, למה לכם להתערב? לכו להגן על המדינה, בטח יש ערבים שצריך להרוג, לא?  "
סעיד נכנס ונעמד מאחורי צדוק.
הקצין פנה לחייל השני "מה אתה אומר? " החייל הרים את הכתפיים "לא יודע.. אנחנו צריכים לחזור לחפ"ק בכל מקרה". הקצין פנה אלי, "אתה רוצה שנישאר?"
"כן. הם שניהם רוצחים מטורפים, יש להם גופה בבגאז' של האוטו."
החיילים הסתכלו עלי במבט מוזר.
הקצין פנה לצדוק. " מה אתה אומר על זה?"
צדוק התקרב לקצין וסעיד מאחוריו.
"תשמע לי. אתה חייל בצה"ל ויש לי כבוד לזה. אבל זה לא עניינך ותאמין לי שאתה לא רוצה להסתבך במשהו שלא תוכל לצאת ממנו."
החייל השני נגע לקצין בזרוע. "עזוב, כולם פה משוגעים. בוא נלך."
"אל תלכו! לפחות תנו לי לבוא אתכם או שנבדוק את הבגאז' ביחד." אמרתי בקול מיואש.
"אתה יכול להראות לנו את הבגאז'?" הקצין פנה לצדוק .
"איזה בגאז' בראש שלך? אתה לא רואה שהוא דפוק? הוא בהזיות, תראה איך הוא נראה כולו קרוע"
"יאללה בוא נלך כבר" החייל נדנד.
"בחייאת אל תלכו! אני מתחנן" תפסתי לקצין בזרוע.
בדיוק צלצל הפלאפון אצל הקצין. הוא ענה. "שנייה רגע.." הוא ענה ופנה אליי "טוב, אני חייב לענות לזה. לא נראה לי שירצחו אותך פה בשירותים. תצרח אם קורה משהו, טוב?". הוא יצא החוצה והחייל השני אחריו.
נשארתי עם צדוק וסעיד בשירותים.
סעיד סגר את דלת הכניסה.
צדוק נעמד בכניסה לאחד התאים, פתח את הדלת והחווה עם היד פנימה.
"בוא. בוא נגמור את זה יפה."












יום שבת, 8 בינואר 2011

אמריקה



אדם לא יכול לחיות את חייו ולא לחזות במו עיניו באימפריה השוקעת של תקופתו.
כולם יודעים שאמריקה שוקעת. זה כבר הפך למוסכמה וקלישאה. האמריקאים בעצמם אוהבים לכתוב במגזינים ובספרי האקטואליה העדכניים ש- זהו! זה נגמר, הגיע העידן של ה"אחרים". זהו העידן הפוסט-אמריקאי, שלא ברור אם הוא העידן הסיני, ההודי, הרוסי או האיראני. המונח הפופולרי הוא העידן המולטי-לאטרלי, אשר החליף את האונילארטליות האמריקאית שבתורה החליפה את הבי-לאטרליות של המלחמה הקרה. זהו לא רק שינוי במבנה ההגמוניה הפוליטת העולמית, זהו גם שינוי דמוגרפי היסטורי: האדם הלבן, הקוקאז'ייאן עומד לחלוק את הבמה עם בני אדם בצבעים אחרים.






הישראלים רגילים כבר לתחושה של התדרדרות מתמדת אל עבר עתיד לא ברור. האמריקאים רק מתחילים להפנים. ומעניין שבאותה נקודה היסטורית, בה הסדקים מתרחבים בכל פינה: בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה, האמריקאים הבליחו עם טכנולוגיית התקשורת החברתית שסחפה אותם ואת יתר העולם במהירות שלא תאמן. אייפון, פייסבוק וגוגל - שירת הברבור של העוצמה התרבותית הרכה של אמריקה. רק כך יכול היה מארק צוקרברג לזכות בתואר איש השנה של הטיים. בתקופה בה כל החזיתות חורקות שיניים: המלחמות האבודות בעיראק ואפגניסטן, ההתגריות החוצפניות של סין, צפון קוריאה, איראן וישראל האבטלה והגמגום של אובמה, הם מעדיפים להסיט את מבטם אל עבר מושא ההערצה החדש - האומה בת ה-500 מיליון איש, שנוסדה במעונות של הרווארד.


בסאב ווי, בקרון עמוס אנשים. כמעט כל הנוסעים נטועים עמוק בתוך האייפון\אייפד\קינדל שלהם. הקרון שקט, מעטים מדברים זה עם זה. עם זאת, לא מעט מהנוסעים מניעים את הראש לקצב המוסיקה המפעמת באוזניות ואף מרשים לעצמם ללוות בקול נמוך ובזיוף את השירים. אני יכול לראות אותם שקועים בתוך הקליפ הפרטי שלהם: הם ראפרים במסיבת בריכה עמוסת קוסיות בחצר של הוילה שלהם, הם דוגמנית שעושה קוק, הם גיטריסט דף מטאל שמרביץ בלילה לתיבות דואר. פתאום באופן מפתיע מישהו מפר את הכללים. בחור אחד, נחמד למראה, שלף את הקלרינט שלו באמצע הנסיעה והתחיל לנגן נעימות מהקלאסיקה המקומית. למרות ההפרעה הבולטת למרקם הנסיעה העדין, מעטים הביטו בו. אולי היו נבוכים, אולי זה בעצם קורה הרבה ורק אני הופתעתי. לאחר כמה טייקים, הוא פשוט ירד באחת התחנות.




וניו יורק היא עיר אדירה כמצופה. רוחשת, בוחשת, חיונית ונעה במהירות. השפע ניבט מכל עבר. בכל זאת מדובר בדגם האב לאורבניות המודרנית שכל יתר הערים הגדולות בעולם מתחקות אחריו. כבר בשנות ה-70 וודי אלן תהה אם הניו יורקרים שווים את העיר שבה הם חיים. מסקנתו היתה שלילית. אל מול העוצמה האדריכלית והאורבנית של מנהטן הוא הציב את הצביעות והרדידות של תושביה הפסבדו-אינטלקטואלים, אשר מתרוצצים בסרט "מנהטן" במערבולת של אמביציות מוגזמות, בגידות וחוסר יושרה. 






אבל לתייר התמים כמוני, דברים כאלה לא רלבנטים. הסתפקתי בהחלט בהליכות לאין קץ דרך הרחובות הישרים, הסנטרל פארק, המוזיאונים האדירים באמת. נהנתי מהתחושה שכל דבר שארצה, נמצא שם והוא במיטבו. אמריקה אולי מתפוררת, אבל ניו יורק היא עדיין ספינת הדגל של הדברים הטובים שעליהם גודלתי. ובמקרה שהאימפריה שלנו תתפרק לפני האימפריה שלהם, לא אכפת לי למצוא מקלט באפר ווסט סייד..