"בוא תרד למטה! יש בעיות..", צדוק אמר בקול נמוך ומיד ניתק. זרקתי עלי חולצה ודהרתי במדרגות. ארבע קומות עד למטה, חמישה צעדים מהירים וכבר עמדתי מולו בחניה. ליד צדוק, על האספלט, שכב הנרקומן. הידיים שלו פרושות לצדדים, כמו ישו.
ניגשתי אליו, התכופפתי ותפסתי לו את השערות. הרמתי את הראש שלו מהעורף. "יואו! הפרצוף שלו לבן לגמרי.." אמרתי והפנתי את הפרצוף של הנרקומן לצדוק.
"אני יהרוג אותך!" אמר לי צדוק ודפק לי כאפה בפרצוף מימין, הפנים שלי נהדפו ונמעכו לתוך עמוד הבטון שלידו עמדתי. הוא תפס אותי בחולצה ודחף אותי עם הגב אל העמוד.
"אמרתי לך לטפל בזה! זרקת זין ועכשיו הוא שוכב כאן. שיהיה לך ברור, שברגע שנסיים איתו, אתה מת! אני באופן אישי גומר אותך."
צדוק הרים את הנרקומן מהידיים "עכשיו בואו נעיף אותו מכאן לפני שהם יגיעו"
אני תפסתי מהרגלייים וגררנו אותו מאחורי הבניין, לחצר המוזנחת עם בלוני הגז וגדר הבטון .
"תחכה כאן!" נבח עלי צדוק.
התיישבתי הלום על אבן גדולה ליד הנרקומן. הלחי התחילה לכאוב, הרגשתי את פעימות הלב שלי בתוך הכאב. דם נזל לי בלחי השנייה, זו שנצמדה לעמוד. כל כך התחשק לי סיגריה ולא היה עלי כלום, אפילו לא ארנק. הכל נשאר למעלה בדירה. נעמדתי והתחלתי ללכת בחצר בחצר, כמו אסיר. מהגדר בטון לקיר האחורי של הבית. השמש כבר כמעט שקעה וכמה אורות נדלקו בדירות מעלי. קולות של טלוויזיה, תכנית חדשות כלשהי, קרישקוש של מחבתות והמהום נמוך של קול גברי.
עברו עשר דקות או חצי שעה. החלטתי לרוץ לסיגריה. רצתי את המדרגות למעלה, זינקתי לדירה חטפתי את הסיגריות מהשולחן, נכנסתי לשירותים להשתין. מהמראה ניבט אלי פרצוף מזועזע, עיסה של דם פיח וזיעה כיסו את הלחי השמאלית. דחפתי ארנק ופלאפון וסיגריות לתיק קטן, שטפתי פנים ורצתי למטה. היה כבר כמעט חושך.
צדוק חיכה לי ליד הנרקומן, ידיים שלובות על החזה.
מיד אמרתי לו, בחצי צעקה עם היד מונפת "יאללה כבר, גם ככה תהרוג אותי אחרי זה, אז תעזוב אותי עכשיו, הייתי חייב סיגריה." מיד הוצאתי את החפיסה. "מה עכשיו?"
"יא בן זונה!" צעק יפרח ודפק לי בעיטה בביצים, התקפלתי בדיוק בזמן לחטוף בעיטה נוספת לצלעות.
"זה רק לבינתיים, כדי שתוכל להמשיך ללכת. עכשיו קום ותעזור לי להרים אותו. הבאתי את האוטו."
שכבתי על האדמה מקופל. עצמתי עיניים. אם כבר אבוד אז עד הסוף. ציפיתי שהוא ימשיך בחגיגה. כלום לא קרה. אחרי כמה דקות התיישבתי. הדלקתי סיגריה. צדוק ישב בכריעה ליד הנרקומן והביט בי. "תביא אחת".זרקתי לו את החפיסה והמצית. התיישבתי על התחת ונשענתי על הבטון.
"לאן אתה רוצה לקחת אותו?"
"יש לי תכנית. אל תדאג.."
"מה? למחצבה?"
"שתוק אמרתי לך! או שאתה רוצה עוד סיבוב?"
קולות של ילדים, עלה מכמה קומות מעל, שטיפת כלים. תכנית בידור כלשהי הדהדה ברקע.
"יאללה קום! בוא נעוף."
הרמנו את הנרקומן וסחבנו אותו לסובארו של צדוק. ליד הרכב צדוק הוריד את הרגליים על הכביש ופתח את הבגאז'. שוב הרים את הרגליים קיפלנו אותו פנימה, היה צריך לעקם לו את הראש אל הכתף כדי שכל הגוף ייכנס.
נכנסנו לסובארו וצדוק הזניק אותנו מהחניה. עפנו ממוסררה דרך רחוב הנביאים לכביש מס 1. צדוק דהר, עקף מימין ומשמאל וחצה באדום. תוך פחות משלוש דקות פנינו למנהרה של מעלה אדומים לכיוון ים המלח. פתחתי חלון ועישנתי עם היד בחוץ. רוח חמה ויבשה הלמה לי בפנים, פנסי הכביש חלפו בפסים של צהוב וכתום. צדוק שלח יד אחורה ומשך בקבוק של גרנט'ס. "פתח" הוא שמט את הבקבוק עלי. שחררתי את הפקק ונתתי לגימה ארוכה. העברתי לצדוק.
"ומה אם הם לא ישימו לב שהוא לא שם?" שאלתי אותו. "הוא תמיד מסתובב, נעלם, בא הולך. ייקח זמן עד שישימו לב, לא?"
צדוק נאנח, האלכוהול הרגיע אותו. לקח שאחטה ואמר "סיכוי קלוש. הם יודעים שהוא הכי חשוב לנו. הם שמו עליו מעקב קבוע.. יש להם יותר מדי מה להפסיד אם הוא נעלם. הם בטח כבר עכשיו אצלך במוסררה הופכים רהיטים.."
עברנו את מעלה אדומים וטסנו במורד הכביש. צדוק הדליק את הטייפ, שיין און יו קרייזי דאימונד. פתאום התחלתי קצת להנות מזה. הויסקי, הכאב בלחי, הרוח החמה והידיעה שעד סוף הערב אני אמות.
לרגע הייתה לי צלילות מחשבה מפתיעה, ממש רגע זני. אין נרקומן בבגאז', אף אחד לא רודף אחרינו, צדוק לא לידי, רק אני והרוח המדברית.
צדוק האט, הגענו לשלט של "גובה פני הים". והוא פנה לכביש החדש שסללו סביב השלט, בשביל התיירים שיוכלו לעצור ולהצטלם עם גמל של בדואי. מהכביש צדוק ירד לשביל עפר, שירד בחדות לואדי. הוא שם אורות גבוהים. נסענו בחושך, עולים יורדים בין גבעות לבנות ומאובקות. אחרי כעשר דקות נסיעה הגענו למשטח מקטן ומישורי, מולנו חנה טנדר עם קבינה פתוחה ליד אוהל מבד יוטה שחור. צדוק עצר וקפץ מהאוטו, רץ לאוהל וצעק "סעיד, ינעל אבוק! אתה פה? סעעעעעיד!" הוא חזר לאוטו. "הוא לא פה הדפוק הזה, והטנדר שלו כאן! אני לא מבין את זה.. פאק!" הוא דפק עם היד על ההגה "פאק! פאק! פאק!".
פתאום נשמעו גניחות מהבגאז' ודפיקות עמומות על הדלת הנעולה.
"אני לא מאמין, הוא חי!" יצאנו מהאוטו. "חכה רגע" צדוק פתח את הדלת של המושב האחורי ושלף ג'ק ממתכת. "פתח ת'בגאז'" אמר ונעמד עם הג'ק מונף מעל הראש.
פתחתי את הבגאז'. הנרקומן מיד ניסה להתרומם ופלט "מה זה? צדוק? מה עשית.." לא הספיק לסיים את המשפט והג'ק נחת לו על הראש. "אל תרביץ!!! מה עשיתי לך?!". שלוש –ארבע מכות קצרות והוא נחת חזרה בבגאז'.
"תעזוב אותו" תפסתי את צדוק ביד ...הוא ניער אותי ממנו והביט בי עם עיניים מכווצות וסינן "אל תפריע לי! אתה גם ככה הבא בתור".
התרחקתי. עם הגב לסובארו הלכתי בחושך, מאחורי חבטות ויללות ואז שקט. התחלתי לרוץ, עליתי באמוק על הגבעה, רץ עם הידיים , בלי לנשום. הגעתי לשביל צר, שביל עיזים שעבר לאורך צלע ההר, המשכתי קדימה. אור כוכבים דהוי האיר את הגבעה. השביל ירד אל הואדי. לרגע היה נדמה לי שאני שומע התנשפויות וחצץ מתדרדר. מבלי להביט אחורה התחלתי לרוץ, החלקתי מהשביל והתדרדרתי על המדרון, מתגלגל ונחבט בחצץ וסלעים קשים. אחרי כמה מטרים, עצרתי את הנפילה, והמשכתי לגלוש למטה, על התחת. בסוף נחתי בתחתית של הואדי, המשכתי בריצה, עם הואדי. אולי עוד אצליח לברוח מזה. שהכל ייפול על צדוק. אחרי זמן לא זמן לא יכולתי יותר, נגמר האוויר. עצרתי ליד עץ שיטים קטן ונשכבתי על הגב.
רעש של צעדים קרבים העיר אותי. לא הספקתי להתרומם ודמות הופיעה כמה מטרים ממני.
"מין האדה?!" נשמע קול מבוהל.
"אני"
סעיד ניגש בזהירות מנסה לזהות אותי בחושך.
"מה אתה עושה פה?"
"לא יודע.. ראית את צדוק?"
סעיד נרתע בבהלה. "מה צדוק? הוא פה? מה קרה?"
"הנרקומן ברח. לקחנו אותו. צדוק השתגע, רצה להרוג אותי. נראה לי הוא הרג את הנרקומן."
סעיד שתק והתיישב לידי. הוצאתי סיגריה והצעתי לו. הוא לקח.
עישנו בשקט.
"אז איפה צדוק?"
"עצרנו ליד האוהל שלך. משם ברחתי לו"
"טוב, בוא" סעיד קם. הייתי עייף מדי לשאול לאן. ירדנו עוד בואדי. כל הגוף שלי כאב, בייחוד הפרצוף.
הירח עלה. הואדי היה מואר באור לבן. מצוקי אבן משני הצדדים. דממה.
הלכנו שעה שלמה.הייתי צמא נורא. סעיד לא אמר מילה. הואדי נפתח והגענו לאיזור של גבעות נמוכות, מאחוריהן זוהר צהוב, והמהום רחוק של רכבים. עלינו מהגבעות חזרה אל הכביש הראשי והלכנו לאורכו. מכוניות חלפו לידינו, מנשבות רוח של פיח. כעבור עוד 20 דקות הליכה הגענו לתחנת דלק. הכל כרגיל, אוטובוס תיירים, ג'יפ צבאי כמה מכוניות פרטיות. אנשים נעצו עיניים.
"לך לשירותים, תסתדר" אמר סעיד וניגש לקיוסק של התחנה.
נכנסתי לשירותים. שטפתי פנים, שתתי מהברז וניקיתי את הזרועות במגבות נייר. שני חיילים נכנסו, הלכו להשתין. חמקתי החוצה. עמדתי ללכת לקיוסק ובאמצע הדרך ראיתי את סעיד עומד ליד סובארו, הסובארו של צדוק. חזרתי לשירותים . החיילים שטפו ידיים, אחד מהם היה קצין, מדי ב'.
"תעזרו לי" . הם לא שמעו אותי. "|תעזרו לי!" אמרתי בקול רם יותר הם הסתכלו עלי. "רודפים אחריי. אני צריך עזרה".באותו רגע צדוק נכנס לשירותים. הביט בי ובחיילים וחייך.
"יש בעיות?" שאל הקצין
"צאו החוצה! יש לנו פה עניין פרטי" הוא פקד עליהם.
הקצין הביט לצדוק בעיניים ואמר לו "לא נראה לי שאתה אומר לנו מה לעשות" .
צדוק המשיך לחייך. "עזוב אותך. זה עניין בין חברים, למה לכם להתערב? לכו להגן על המדינה, בטח יש ערבים שצריך להרוג, לא? "
סעיד נכנס ונעמד מאחורי צדוק.
הקצין פנה לחייל השני "מה אתה אומר? " החייל הרים את הכתפיים "לא יודע.. אנחנו צריכים לחזור לחפ"ק בכל מקרה". הקצין פנה אלי, "אתה רוצה שנישאר?"
"כן. הם שניהם רוצחים מטורפים, יש להם גופה בבגאז' של האוטו."
החיילים הסתכלו עלי במבט מוזר.
הקצין פנה לצדוק. " מה אתה אומר על זה?"
צדוק התקרב לקצין וסעיד מאחוריו.
"תשמע לי. אתה חייל בצה"ל ויש לי כבוד לזה. אבל זה לא עניינך ותאמין לי שאתה לא רוצה להסתבך במשהו שלא תוכל לצאת ממנו."
החייל השני נגע לקצין בזרוע. "עזוב, כולם פה משוגעים. בוא נלך."
"אל תלכו! לפחות תנו לי לבוא אתכם או שנבדוק את הבגאז' ביחד." אמרתי בקול מיואש.
"אתה יכול להראות לנו את הבגאז'?" הקצין פנה לצדוק .
"איזה בגאז' בראש שלך? אתה לא רואה שהוא דפוק? הוא בהזיות, תראה איך הוא נראה כולו קרוע"
"יאללה בוא נלך כבר" החייל נדנד.
"בחייאת אל תלכו! אני מתחנן" תפסתי לקצין בזרוע.
בדיוק צלצל הפלאפון אצל הקצין. הוא ענה. "שנייה רגע.." הוא ענה ופנה אליי "טוב, אני חייב לענות לזה. לא נראה לי שירצחו אותך פה בשירותים. תצרח אם קורה משהו, טוב?". הוא יצא החוצה והחייל השני אחריו.
נשארתי עם צדוק וסעיד בשירותים.
סעיד סגר את דלת הכניסה.
צדוק נעמד בכניסה לאחד התאים, פתח את הדלת והחווה עם היד פנימה.
"בוא. בוא נגמור את זה יפה."
