אמריקה

אדם לא יכול לחיות את חייו ולא לחזות במו עיניו באימפריה השוקעת של תקופתו.
כולם יודעים שאמריקה שוקעת. זה כבר הפך למוסכמה וקלישאה. האמריקאים בעצמם אוהבים לכתוב במגזינים ובספרי האקטואליה העדכניים ש- זהו! זה נגמר, הגיע העידן של ה"אחרים". זהו העידן הפוסט-אמריקאי, שלא ברור אם הוא העידן הסיני, ההודי, הרוסי או האיראני. המונח הפופולרי הוא העידן המולטי-לאטרלי, אשר החליף את האונילארטליות האמריקאית שבתורה החליפה את הבי-לאטרליות של המלחמה הקרה. זהו לא רק שינוי במבנה ההגמוניה הפוליטת העולמית, זהו גם שינוי דמוגרפי היסטורי: האדם הלבן, הקוקאז'ייאן עומד לחלוק את הבמה עם בני אדם בצבעים אחרים.

הישראלים רגילים כבר לתחושה של התדרדרות מתמדת אל עבר עתיד לא ברור. האמריקאים רק מתחילים להפנים. ומעניין שבאותה נקודה היסטורית, בה הסדקים מתרחבים בכל פינה: בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה, האמריקאים הבליחו עם טכנולוגיית התקשורת החברתית שסחפה אותם ואת יתר העולם במהירות שלא תאמן. אייפון, פייסבוק וגוגל - שירת הברבור של העוצמה התרבותית הרכה של אמריקה. רק כך יכול היה מארק צוקרברג לזכות בתואר איש השנה של הטיים. בתקופה בה כל החזיתות חורקות שיניים: המלחמות האבודות בעיראק ואפגניסטן, ההתגריות החוצפניות של סין, צפון קוריאה, איראן וישראל האבטלה והגמגום של אובמה, הם מעדיפים להסיט את מבטם אל עבר מושא ההערצה החדש - האומה בת ה-500 מיליון איש, שנוסדה במעונות של הרווארד.

בסאב ווי, בקרון עמוס אנשים. כמעט כל הנוסעים נטועים עמוק בתוך האייפון\אייפד\קינדל שלהם. הקרון שקט, מעטים מדברים זה עם זה. עם זאת, לא מעט מהנוסעים מניעים את הראש לקצב המוסיקה המפעמת באוזניות ואף מרשים לעצמם ללוות בקול נמוך ובזיוף את השירים. אני יכול לראות אותם שקועים בתוך הקליפ הפרטי שלהם: הם ראפרים במסיבת בריכה עמוסת קוסיות בחצר של הוילה שלהם, הם דוגמנית שעושה קוק, הם גיטריסט דף מטאל שמרביץ בלילה לתיבות דואר. פתאום באופן מפתיע מישהו מפר את הכללים. בחור אחד, נחמד למראה, שלף את הקלרינט שלו באמצע הנסיעה והתחיל לנגן נעימות מהקלאסיקה המקומית. למרות ההפרעה הבולטת למרקם הנסיעה העדין, מעטים הביטו בו. אולי היו נבוכים, אולי זה בעצם קורה הרבה ורק אני הופתעתי. לאחר כמה טייקים, הוא פשוט ירד באחת התחנות.

וניו יורק היא עיר אדירה כמצופה. רוחשת, בוחשת, חיונית ונעה במהירות. השפע ניבט מכל עבר. בכל זאת מדובר בדגם האב לאורבניות המודרנית שכל יתר הערים הגדולות בעולם מתחקות אחריו. כבר בשנות ה-70 וודי אלן תהה אם הניו יורקרים שווים את העיר שבה הם חיים. מסקנתו היתה שלילית. אל מול העוצמה האדריכלית והאורבנית של מנהטן הוא הציב את הצביעות והרדידות של תושביה הפסבדו-אינטלקטואלים, אשר מתרוצצים בסרט "מנהטן" במערבולת של אמביציות מוגזמות, בגידות וחוסר יושרה. 

אבל לתייר התמים כמוני, דברים כאלה לא רלבנטים. הסתפקתי בהחלט בהליכות לאין קץ דרך הרחובות הישרים, הסנטרל פארק, המוזיאונים האדירים באמת. נהנתי מהתחושה שכל דבר שארצה, נמצא שם והוא במיטבו. אמריקה אולי מתפוררת, אבל ניו יורק היא עדיין ספינת הדגל של הדברים הטובים שעליהם גודלתי. ובמקרה שהאימפריה שלנו תתפרק לפני האימפריה שלהם, לא אכפת לי למצוא מקלט באפר ווסט סייד..