ארטיק

פתחתי את הדלת הכבדה, שנייה לפני היציאה הצצתי בקוד הכניסה חזרה. שלא אנעל בחוץ. 4212. ארבע- שתיים- אחד- שתיים, שיננתי לעצמי. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. בלי הקוד אי אפשר להיכנס, וצריך להידפק בחוץ, עד שמישהו ישמע אותך. בקור הזה, עם מגבת בלבד,.. זה לא נעים. בחוץ כבר האפיר בכבדות, האוויר הקר קיבל את פני הרטובים והחזה החשוף, עם החום שאגרתי בסאונה, זה היה דווקא מרענן. ביד אחת החזקתי את המגבת הלחה שעטפה את האגן, ועל כפות רגליים יחפות התחלתי לדדות במהירות אל הדק הבנוי מעל האגם. ארבע, שתיים, אחד, שתיים; ארבע, שתיים , אחד, שתיים. הקוד הפך למנטרה קצבית שלוותה אותי בהליכה. על הדק החום פוזר חצץ שחור קטן, נגד החלקה, מה שלא היה נעים כל כך לדריכה. התחלתי להרגיש את הקור. הדק נבנה ארבעה מטרים אל תוך האגם ובקצהו התרחב לפלטה מרובעת. שני סולמות מתכת, אחד בכל צד, ירדו ממנו אל תוך חור בקרח. שלושה שבדים צעירים עמדו שם וצחקקו, שני בחורים ובת, אחד מהם בדיוק זינק אל תוך החלל המומס, מבלי להשתמש בסולם, כמו ילד בבריכה ציבורית. אפילו טרח לשחות מטר למטר, במעגל. מאחורי החבורה, במרחק כשלושים מטר, פסעו להם בדממה, על גבי המעטה הקפוא, שתי דמויות עם עגלת תינוק. המשכתי לכיוון קצה הדק, מאט. ארבע, שתיים, אחת, שתיים. הבחור סיים עם סיבוב הגאווה שלו, ועלה חזרה. חיכיתי בסבלנות. הסולם השני היה פנוי, אבל בחלק המומס עליו הוא הוביל צפו גושי קרח גדולים בצפיפות ויתרתי, זה יותר מדי אקסטרים בשבילי. העדפתי לחכות. 

הקבוצה התארגנה והחלה לשוב חזרה לסאונה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. נשימה ארוכה. אני מוכן. בזריזות הורדתי את המגבת ותליתי אותה על החלק העליון של הסולם. את המשקפיים הנחתי על הדק בצמוד למעקה, שלא אשכח. הסתובבתי וירדתי את הסולם אל תוך המים השחורים, עם הגב לאגם. הקור תקף אותי בחדות נחושה, אך היה נסבל. מבלי לעזוב את הסולם. טבלתי. הכניסה עם הראש סימררה אותי בגושים קטנים. כמו ארטיק במפעל שוקולד, טבלתי, דיפ, וחזרתי מיד. מתנשמם בכבדות. ארבע, שתיים, אחד ,שתיים. במהירות, התעטפתי במגבת מחדש, היא הייתה כבר קרה ולא נעימה למגע. את המשקפיים קיפלתי והחזקתי ביד, והתחלתי בעליה מהירה חזרה. משתדל ללכת זקוף. קר לי. 

מחוץ לדלתות הסאונה, עמד גבר שבדי מבוגר, עם מגבת בלבד, כרוכה סביב האגן. הוא עשה תרגילי התעמלות באוויר הקר. שתי ידיים מורמות לצדדים, גב זקוף והוא התכופף עם הברכיים. ארבע, שתיים, אחד, שתים. הקלדתי את הקוד. הדלת לא נפתחה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. עדיין לא נפתחה. המתעמל המזדקן נעמד על רגל אחד, יד ימין שלוחה קדימה ויד שמאל אחורה. רוח קרה דחפה אותי הצידה. מדגישה את הרטיבות של המגבת. אקסיוז מי? דו יו נואו דה קוד? שאלתי אותו , מתחיל להילחץ מהקור. הזקן לא ענה. בעיניים עצומות, החליף ידיים ונעמד על הרגל השנייה. אקסקיוז מי?? דה קוד?. הזקן הביט בי בעיני עגל, קצות שפתיו רוטטות. נעמד זקוף,שני ידיים לצידי הגוף, והחל להניע את הראש במעגל, מטה, ימינה, למעלה, שמאלה, וחוזר חלילה. יו דונט וונט טו אנססוור? איטס קולד! התחלתי להרים את הקול. הצבעתי על הדלת. אין תגובה. פאק, פאק , פאק פאק. מלמלתי לעצמי. קר לי צ'ארלי. עשיתי לעצמי מעגלי הליכה קטנים ליד הדלת. ארבע, שתיים, אחד , שתיים, המשיך להתנגן לי בראש. החלטתי לנסות שוב. הופה! הפעם זה נפתח. בבת אחת נכנסתי לחום הצהוב והלח של חדרי המקלחות. בפנים, מערבולת של גברים ערומים מהלכים בין המקלחות לתוך הסאונה, חלקם עם פחיות בירה ביד. תליתי את המגבת, את המשקפים הנחתי על אדן החלון בחדר המקלחת ונכנסתי לדוש. המים החמימים שטפו את כתמי הקור, והמיסו את נעצי הקרח שעוד נאחזו בשולי הקרקפת. עצמתי את העיניים. כמה מאמץ נדרש בשביל דקה של שכחה.