את הבית. את הדרך.
את הפנים המזוקנת. את הבל הפה. את הבושם הקלוש.
את הצעידה המתנדנדת. בנעלי בית. נגררות על
הרצפה.
את הציפורניים הכסוסות. אצבע בזוית הפה. את
המסלול הקצר בין הסלון למטבח.
את השפופרת ביד ואין ספור קטעי שיחות הטלפון. כמו
רעש רקע של בית. את מספר הטלפון הנייד 050526286.
את האורחים הקרואים והבלתי קרואים. את הבארדים, הרפיוזניקים,
העולים, היורדים, הותיקים, והעסקנים. הנוצרים, האוליגרכים, הנובורוסקים, הפעילים
עם הבארט וריח הסיגריות הזולות. הבבושקות, הווטרנים, האנגלוסקסים הרפובליקנים.
את סיפורי הקרבות המשפחתיים. הגן היהודי, הקגב.
המוסד. שיעורי עברית בסתר. פרידה מכולם לכל החיים בשדה התעופה.
את הישראליות הגאה, הפטריוטית, הפסימית
והחוששת.
את החברים והשתייה, הגיטרה והשירים. את הסלטים
הקטנים המיוחדים והמושקעים שמוגשים תמיד עם המנה העיקרית ולא לפני. את השיר הסוחף והזיוף הקל והשמחה שבהזכרות
במילים ובילדות.
ואת המקום הצר שרק לעתים נותר.
את הדרך האחרונה שאני ואתה עשינו. אז התעקשתי
שהליכות עשויות לעזור במשהו. אולי נגד הייאוש. הלכנו מהבית בהרצוג עד הצומת, עלינו
בשמעוני חזרה. לא זוכר על מה דיברנו. רק זוכר שהיה לך קר, ולא נעים ורצית לחזור
הביתה. ואני נותרתי עם אימה גודשת מפני מה שלא רציתי לבטא במילים או מחשבות.
את הימים שאוזלים. את האופטימיות שלא עזבה אותך.
גם כשנאמרו דברים ברורים. אמרת לרופאה. לכי הביתה תבדקי עוד אפשרויות. תחזרי אלי
מחר. את ההומור שנאחז בשאריות התודעה. את ההצדעה לאחות שהלכה כמו חיילת. את ההנחיה
לאחות אחרת תתפזרי מפה בבקשה – אני עייף. את התפילה האחרונה שאמרתי על מיטתך עד
שיצאה נשמתך. כמו בדיוק שמימי עם המילה האחרונה. אחד.
את כל הזיכרונות של זיכרונות שאני מנסה מדי פעם
לשמור ולהגיד. שלא יברחו, שתישאר במעט. ולא תלך באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה