לפני הפלגה

ספטמבר 17, 2009. יש לי קצת זמן להעביר באתונה, עד ההפלגה למרכז זן ומדיטציה בפארוס. חזרתי לרובע המסעדות הקטן, שסמוך לאיזה מקבץ עתיקות. עוד אתר ארכאולוגי כלשהו בעיר עמוסת העתיקות הזו. בכלל לא מעניינת אותי כל הארכאולוגיה הזו לפעמים, הכל נראה אותו דבר, עמודי אבן שבורים, קירות אבן שבורים, אדמה חומה צהובה. זה חמשת אפלים שנה, זה אלפיים. הכל אותו דבר. רק הטקסט בשילוט משתנה. זה הכל. אבל זכרתי שכאן באזור הזה בדיוק, יש בתי קפה נחמדים וקרירים,  אז החלטתי לשבת כאן עד ההפלגה. אני זוכר עוד את הפעם הראשונה בחיי שעליתי על אנייה, בגיל 14 עם ההורים בים האגאי. כבר אז הממה אותי התחושה הנהדרת של הקְטנוּת, איך המשקל העצמי שלי ושל המעבורת התפוגג לנוכח המאסה העצומה של הים הגדול. ממש כמו קליפת שום קטנה. ככה אני אוהב את עצמי, כקליפת שום. חם מאוד היום. כבר נחרכתי קלות. והתיק גב הגבוה והתפוח כבד לי מאוד. התיישבתי באחד מכיסאות העץ עם משענת הבד הרקומה, שולחן עץ מלא. הצל נעים. הבירה קרה. לתת מנוחה לכתפיים הדואבות. מסביבי רחש עמום של תיירוּת, ושל סתם יוונים. עיר עסוקה, קצת עצבנית, לא שמה לב לתייריה המבודדים. אני אחוז ציפייה, מקווה לחולל התרחשות. או שאולי כבר תתרחש מעצמה, אם כי זה בסבירות נמוכה. כשאני סתם תייר לבד, במקום כלשהו, רק לעתים רחוקות דברים באמת קורים. הרוב פשוט צפוי, מתוכנן, מתוזמן, קורה מאליו. כאן למשל אני לא אפתח בשיחה עם המלצרית. למרות שהיא שחרחרה נחמדה. היא לא באמת מתעניינת בשכמותי. ומה כבר אומר לה בכל מקרה. גם ככה אני לא חזק בפלרטוטים, בטח לא בכאלה שמודעים לעצמם. אבל אני בכל זאת קצת מרוצה מעצמי. זממתי לי טיסה בדיוק על יום ההולדת. מספר שלושים ואחת. לא יכולתי לשאת את המחשבה לחגוג את זה בארץ, בתוך החדלות הזמנית אליה נקלעו החיים שלי בחודשים האחרונים. המצב רוח שלי היה כה ירוד לאחרונה עד שפקפקתי כבר ביכולת שלי לתקשר בצורה ספונטנית עם אנשים אחרים, אפילו עם החברים הטובים. ובתוך הבהלה הקיומית הזו, פתאום שימחה אותי כל כך המחשבה שאת יום ההולדת אחגוג דווקא בטיסה מהארץ, החוצה, באוויר, בדרך. שם ייפתח לי פתח חדש. כי אין ברירה, ובלי איזה פריש-מאש חדש, אני אתדכדך לי לאטי לתהום של חלומות חמוצים. בינתיים, כבר עישנתי לי מגולגלת אחת. וכבדות טבּקית קלה נחתה עלי. אני אחכה קצת שהאי נעימות תעבור וקדימה לאי היווני שלי, יש לי כאן הבטחה ממשית למהפכה רוחנית חדשה. הפעם הזאת אבוא אליה משודרג, בוגר ומפוכח. אקח את כל מה שייתנו לי, אמלא אחר כל ההוראות. אשב ולא אזוז בכל המדיטציות. אסחוט עד דק את כל הלימון הזה. כן, יאללה, אני זז מפה. שלוק אחרון וקדימה. 

ארטיק

פתחתי את הדלת הכבדה, שנייה לפני היציאה הצצתי בקוד הכניסה חזרה. שלא אנעל בחוץ. 4212. ארבע- שתיים- אחד- שתיים, שיננתי לעצמי. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. בלי הקוד אי אפשר להיכנס, וצריך להידפק בחוץ, עד שמישהו ישמע אותך. בקור הזה, עם מגבת בלבד,.. זה לא נעים. בחוץ כבר האפיר בכבדות, האוויר הקר קיבל את פני הרטובים והחזה החשוף, עם החום שאגרתי בסאונה, זה היה דווקא מרענן. ביד אחת החזקתי את המגבת הלחה שעטפה את האגן, ועל כפות רגליים יחפות התחלתי לדדות במהירות אל הדק הבנוי מעל האגם. ארבע, שתיים, אחד, שתיים; ארבע, שתיים , אחד, שתיים. הקוד הפך למנטרה קצבית שלוותה אותי בהליכה. על הדק החום פוזר חצץ שחור קטן, נגד החלקה, מה שלא היה נעים כל כך לדריכה. התחלתי להרגיש את הקור. הדק נבנה ארבעה מטרים אל תוך האגם ובקצהו התרחב לפלטה מרובעת. שני סולמות מתכת, אחד בכל צד, ירדו ממנו אל תוך חור בקרח. שלושה שבדים צעירים עמדו שם וצחקקו, שני בחורים ובת, אחד מהם בדיוק זינק אל תוך החלל המומס, מבלי להשתמש בסולם, כמו ילד בבריכה ציבורית. אפילו טרח לשחות מטר למטר, במעגל. מאחורי החבורה, במרחק כשלושים מטר, פסעו להם בדממה, על גבי המעטה הקפוא, שתי דמויות עם עגלת תינוק. המשכתי לכיוון קצה הדק, מאט. ארבע, שתיים, אחת, שתיים. הבחור סיים עם סיבוב הגאווה שלו, ועלה חזרה. חיכיתי בסבלנות. הסולם השני היה פנוי, אבל בחלק המומס עליו הוא הוביל צפו גושי קרח גדולים בצפיפות ויתרתי, זה יותר מדי אקסטרים בשבילי. העדפתי לחכות. 

הקבוצה התארגנה והחלה לשוב חזרה לסאונה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. נשימה ארוכה. אני מוכן. בזריזות הורדתי את המגבת ותליתי אותה על החלק העליון של הסולם. את המשקפיים הנחתי על הדק בצמוד למעקה, שלא אשכח. הסתובבתי וירדתי את הסולם אל תוך המים השחורים, עם הגב לאגם. הקור תקף אותי בחדות נחושה, אך היה נסבל. מבלי לעזוב את הסולם. טבלתי. הכניסה עם הראש סימררה אותי בגושים קטנים. כמו ארטיק במפעל שוקולד, טבלתי, דיפ, וחזרתי מיד. מתנשמם בכבדות. ארבע, שתיים, אחד ,שתיים. במהירות, התעטפתי במגבת מחדש, היא הייתה כבר קרה ולא נעימה למגע. את המשקפיים קיפלתי והחזקתי ביד, והתחלתי בעליה מהירה חזרה. משתדל ללכת זקוף. קר לי. 

מחוץ לדלתות הסאונה, עמד גבר שבדי מבוגר, עם מגבת בלבד, כרוכה סביב האגן. הוא עשה תרגילי התעמלות באוויר הקר. שתי ידיים מורמות לצדדים, גב זקוף והוא התכופף עם הברכיים. ארבע, שתיים, אחד, שתים. הקלדתי את הקוד. הדלת לא נפתחה. ארבע, שתיים, אחד, שתיים. עדיין לא נפתחה. המתעמל המזדקן נעמד על רגל אחד, יד ימין שלוחה קדימה ויד שמאל אחורה. רוח קרה דחפה אותי הצידה. מדגישה את הרטיבות של המגבת. אקסיוז מי? דו יו נואו דה קוד? שאלתי אותו , מתחיל להילחץ מהקור. הזקן לא ענה. בעיניים עצומות, החליף ידיים ונעמד על הרגל השנייה. אקסקיוז מי?? דה קוד?. הזקן הביט בי בעיני עגל, קצות שפתיו רוטטות. נעמד זקוף,שני ידיים לצידי הגוף, והחל להניע את הראש במעגל, מטה, ימינה, למעלה, שמאלה, וחוזר חלילה. יו דונט וונט טו אנססוור? איטס קולד! התחלתי להרים את הקול. הצבעתי על הדלת. אין תגובה. פאק, פאק , פאק פאק. מלמלתי לעצמי. קר לי צ'ארלי. עשיתי לעצמי מעגלי הליכה קטנים ליד הדלת. ארבע, שתיים, אחד , שתיים, המשיך להתנגן לי בראש. החלטתי לנסות שוב. הופה! הפעם זה נפתח. בבת אחת נכנסתי לחום הצהוב והלח של חדרי המקלחות. בפנים, מערבולת של גברים ערומים מהלכים בין המקלחות לתוך הסאונה, חלקם עם פחיות בירה ביד. תליתי את המגבת, את המשקפים הנחתי על אדן החלון בחדר המקלחת ונכנסתי לדוש. המים החמימים שטפו את כתמי הקור, והמיסו את נעצי הקרח שעוד נאחזו בשולי הקרקפת. עצמתי את העיניים. כמה מאמץ נדרש בשביל דקה של שכחה. 

שתישאר במעט

את הבית. את הדרך.

את הפנים המזוקנת. את הבל הפה. את הבושם הקלוש.

את הצעידה המתנדנדת. בנעלי בית. נגררות על הרצפה.

את הציפורניים הכסוסות. אצבע בזוית הפה. את המסלול הקצר בין הסלון למטבח.

את השפופרת ביד ואין ספור קטעי שיחות הטלפון. כמו רעש רקע של בית. את מספר הטלפון הנייד 050526286.

את האורחים הקרואים והבלתי קרואים. את הבארדים, הרפיוזניקים, העולים, היורדים, הותיקים, והעסקנים. הנוצרים, האוליגרכים, הנובורוסקים, הפעילים עם הבארט וריח הסיגריות הזולות. הבבושקות, הווטרנים, האנגלוסקסים הרפובליקנים.

את סיפורי הקרבות המשפחתיים. הגן היהודי, הקגב. המוסד. שיעורי עברית בסתר. פרידה מכולם לכל החיים בשדה התעופה.

את הישראליות הגאה, הפטריוטית, הפסימית והחוששת. 

את החברים והשתייה, הגיטרה והשירים. את הסלטים הקטנים המיוחדים והמושקעים שמוגשים תמיד עם המנה העיקרית ולא לפני.  את השיר הסוחף והזיוף הקל והשמחה שבהזכרות במילים ובילדות.

ואת המקום הצר שרק לעתים נותר.

את הדרך האחרונה שאני ואתה עשינו. אז התעקשתי שהליכות עשויות לעזור במשהו. אולי נגד הייאוש. הלכנו מהבית בהרצוג עד הצומת, עלינו בשמעוני חזרה. לא זוכר על מה דיברנו. רק זוכר שהיה לך קר, ולא נעים ורצית לחזור הביתה. ואני נותרתי עם אימה גודשת מפני מה שלא רציתי לבטא במילים או מחשבות.

את הימים שאוזלים. את האופטימיות שלא עזבה אותך. גם כשנאמרו דברים ברורים. אמרת לרופאה. לכי הביתה תבדקי עוד אפשרויות. תחזרי אלי מחר. את ההומור שנאחז בשאריות התודעה. את ההצדעה לאחות שהלכה כמו חיילת. את ההנחיה לאחות אחרת תתפזרי מפה בבקשה – אני עייף. את התפילה האחרונה שאמרתי על מיטתך עד שיצאה נשמתך. כמו בדיוק שמימי עם המילה האחרונה. אחד. 

את כל הזיכרונות של זיכרונות שאני מנסה מדי פעם לשמור ולהגיד. שלא יברחו, שתישאר במעט. ולא תלך באמת.