ספטמבר 17, 2009. יש לי קצת זמן להעביר באתונה, עד ההפלגה למרכז זן ומדיטציה בפארוס.
חזרתי לרובע המסעדות הקטן, שסמוך לאיזה מקבץ עתיקות. עוד אתר ארכאולוגי כלשהו
בעיר עמוסת העתיקות הזו. בכלל לא מעניינת אותי כל הארכאולוגיה הזו לפעמים, הכל
נראה אותו דבר, עמודי אבן שבורים, קירות אבן שבורים, אדמה חומה צהובה. זה חמשת
אפלים שנה, זה אלפיים. הכל אותו דבר. רק הטקסט בשילוט משתנה. זה הכל. אבל זכרתי שכאן
באזור הזה בדיוק, יש בתי קפה נחמדים וקרירים,
אז החלטתי לשבת כאן עד ההפלגה. אני זוכר עוד את הפעם הראשונה בחיי שעליתי
על אנייה, בגיל 14 עם ההורים בים האגאי. כבר אז הממה אותי התחושה הנהדרת של הקְטנוּת, איך המשקל העצמי שלי ושל המעבורת התפוגג לנוכח המאסה העצומה של הים
הגדול. ממש כמו קליפת שום קטנה. ככה אני אוהב את עצמי, כקליפת שום. חם מאוד היום. כבר
נחרכתי קלות. והתיק גב הגבוה והתפוח כבד לי מאוד. התיישבתי באחד מכיסאות העץ עם
משענת הבד הרקומה, שולחן עץ מלא. הצל נעים. הבירה קרה. לתת מנוחה לכתפיים הדואבות.
מסביבי רחש עמום של תיירוּת, ושל סתם יוונים.
עיר עסוקה, קצת עצבנית, לא שמה לב לתייריה המבודדים. אני אחוז ציפייה, מקווה
לחולל התרחשות. או שאולי כבר תתרחש מעצמה, אם כי זה בסבירות נמוכה. כשאני סתם תייר
לבד, במקום כלשהו, רק לעתים רחוקות דברים באמת קורים. הרוב פשוט צפוי, מתוכנן,
מתוזמן, קורה מאליו. כאן למשל אני לא אפתח בשיחה עם המלצרית. למרות שהיא שחרחרה
נחמדה. היא לא באמת מתעניינת בשכמותי. ומה כבר אומר לה בכל מקרה. גם ככה אני לא
חזק בפלרטוטים, בטח לא בכאלה שמודעים לעצמם. אבל אני בכל זאת קצת מרוצה מעצמי. זממתי
לי טיסה בדיוק על יום ההולדת. מספר שלושים ואחת. לא יכולתי לשאת את המחשבה לחגוג את
זה בארץ, בתוך החדלות הזמנית אליה נקלעו החיים שלי בחודשים האחרונים. המצב רוח שלי
היה כה ירוד לאחרונה עד שפקפקתי כבר ביכולת שלי לתקשר בצורה ספונטנית עם אנשים
אחרים, אפילו עם החברים הטובים. ובתוך הבהלה הקיומית הזו, פתאום שימחה אותי כל כך המחשבה
שאת יום ההולדת אחגוג דווקא בטיסה מהארץ, החוצה, באוויר, בדרך. שם ייפתח לי פתח
חדש. כי אין ברירה, ובלי איזה פריש-מאש חדש, אני אתדכדך לי לאטי לתהום של חלומות חמוצים.
בינתיים, כבר עישנתי לי מגולגלת אחת. וכבדות טבּקית קלה נחתה עלי. אני אחכה קצת שהאי נעימות תעבור וקדימה לאי היווני
שלי, יש לי כאן הבטחה ממשית למהפכה רוחנית חדשה. הפעם הזאת אבוא אליה משודרג, בוגר
ומפוכח. אקח את כל מה שייתנו לי, אמלא אחר כל ההוראות. אשב ולא אזוז בכל
המדיטציות. אסחוט עד דק את כל הלימון הזה. כן, יאללה, אני זז מפה. שלוק אחרון וקדימה.
