קונטיננטל ברייקפאסט

"ה­­­­רואין?! .."שואל אותנו איש שחור בבגדים כהים ומזוהמים, כמעט לוחש. מאחוריו אני מבחין בתור קצר של אנשים רזים ושפופים, ממתינים ליד אשנב קטן. אבא נבוך, מתעלם, אנחנו מתרחקים. הוא בטח תוהה מה לעזאזל הוא יעשה בשמונה בבוקר עם ילד בן 14 ברחובות אמסטרדם. נשארו לנו פחות מארבע שעות עד לקונקשן לניו-יורק. יושבים, אוכלים אינגליש ברייקפאסט בבית קפה על שפת רחוב מרוצף לבנים. ממשיכים לשוטט. אני שומע צלילי מכונות וידאו מצד ימין. אני מציץ לתוך אולם משחקי הוידאו הגדול ביותר שראיתי עד כה. הרבה יותר גדול מהוידאו סנטר ברחוב הלל. "אבא אני יכול לשחק קצת?" אבא נותן לי עשר דקות להשתעשע עם כמה מטבעות הולנדים ואז מושך אותי החוצה. הלאה משם, הכיכר הגדולה, גלגל ענק עולה ויורד, תחת שמיים קודרים, הכל נורא צבעוני ואפור בו זמנית. עולים לגלגל, נחמד. יורדים. בפינת רחוב אני מגלה פאב שמוקדש כולו לדורז, הלהקה האהובה עלי. יש לי את כל הקסטות, פוסטר בחדר, ושעות של אימונים ברישום מדוייק של הלוגו על שולחנות בית הספר. נכנסנו, אבא מזמין בירה. אני שותה קצת. זה מר לי. מתרגש למחצה מהמעמד. 


ממשיכים לשוטט. עוברים למרגלות בניין ממשלתי עם גרם מדרגות ענק. אבא נעצר ומנופף עם היד, מזהה את אחד האנשים שיורדים מהבניין. "אלכס? א שטו טי טוט דיילאייש?"[1]. נהדר, כמו בכל מקום בארץ גם פה אבא נתקע באמצע הרחוב ומתחיל לדבר עם מישהו שהוא מכיר. אני מחכה משועמם בצד. אחרי כמה קריאות של התלהבות, אבא מציג את אלכס בפניי – הוא גר בארץ פעם, אחר כך ירד ללוס אנג'לס ועכשיו הוא גר באמסטרדם, עושה עסקים. איש רזה, ממושקף, מגמגם ותזזיתי.

"פויידום ק..ק..ק..קומנה דומוי.."[2] הוא מציע בחיוך מלא שיניים. 
"אבל יש לנו עוד שעתיים טיסה.." אבא עונה.
"איט'ס אוקיי", אלכס עובר לעברית מגומגמת, "אני גר קרוב איראפורט סחיפהול, אני אקח אתכם צ'יק צ'ק."


אבא מסכים, אני נגרר אחריו. נוסעים באוטו יוקרתי לבניין מגורים באזור סמוך. דירה קטנה, חדר שינה וסלון. אלכס מדבר בלי סוף, ברוסית, אני מבין חלק ממה שהוא אומר. סיפורים מוזרים, מקוטעים, משהו על המאפיה וכלי נשק בקופסאות. עוברת חצי שעה, אני מבקש ללכת לשירותים. בדרך עובר ליד חדר השינה, הדלת פתוחה, אני מעיף מבט פנימה ורואה שם אשה בחלוק שינה, עומדת ליד המיטה המבולגנת. היא מביטה בי בחזרה וצועקת משהו בכעס. אלכס עונה לה מהסלון "זטקינס!"[3]  אני חומק לשירותים.


"אבא אנחנו צריכים כבר ללכת, יש לנו טיסה עוד מעט.."  
אבא מספר לאלכס שאני אהיה לבד באמסטרדם בדרך חזרה לארץ, כי הוא טס למוסקבה ישירות מניו יורק. אלכס מתלהב, "פוזבני קומנה, יא טסיבייה פוקאז'ו ווס גורוד.."[4], אומר וקורץ. רושם לי את המספר.
אני מהנהן שכן, בסדר, אצלצל.
אבא מתלהב. "כדאי לך, יהיה לך מעניין", גם הוא קורץ.
"אבא בוא נזוז כבר,  נשארה רק שעה עד הטיסה"
יורדים לאוטו ונכנסים ישר לפקק, האוטו זוחל, עכשיו גם אבא מתחיל להלחץ. "אל תדאגו" אומר אלכס "טו מינטס."   

30 דקות לטיסה, אנחנו רצים לתוך הטרמינל, מגיעים לבדיקת הדרכונים. אבא מפשפש בבגדים. אין פספורט. פותחים תיקים. שום דבר. חישוב מהיר, זה יום שישי, השגרירות סגורה עד יום שני. אי אפשר לאחר למארחים שמחכים לו בניו ג'רזי. בעיה גדולה. הפקיד ההולנדי מציע לבדוק במחלקת האבדות של השדה תעופה. סיכוי נמוך. מצלצלים. 20 דקות לטיסה. בינגו! נמצא פספורט, של אבא! נפל לו כנראה כשירדנו מהטיסה פנימה. סחיפהול ענקית, לחצות ברגל עד לתחנת המשטרה ומשם לצ'ק אין, זה 20 דקות לפחות. הפקיד ממשיך להיות יעיל, מזמין רכב – קלנועית, צ'קלקה. אנחנו עולים וטסים במורד המסדרונות הארוכים, מתחת אורות נאון. הרכב נע בין שני מסלולי הנעה  שמזיזים בעצלנות מאות תיירים לשני כיוונים הפוכים. לאחר כמה דקות ממתין לנו שוטר מחוץ לעמדה ומושיט לנו את הפספורט. תוך כדי נסיעה אבא חוטף לו את הפספורט מהיד ואנחנו ממשיכים לצ'ק אין. הטיסה נדחתה בחצי שעה.. אפשר להירגע.

עובר שבוע. אני נוחת שוב בסחיפהול, לבד. קיבלתי מלון עד לקונקשן לישראל. יש לי 12 שעות. בכיס כרטיס קטן עם המספר טלפון של אלכס. מגיע לחדר, באמצע הלילה, יישן כמה שעות. קם בבוקר ומתגנב לארוחת הבוקר בלי לשלם, קונטיננטל ברייקפאסט, מסביבי אירופאים שמנמנים אוכלים בנינוחות. אני אוכל מהר, שלא יספיקו לתפוס אותי ואם כן אז כבר אחרי שהעמסתי. מתרגש ומבסוט יוצא החוצה. מגיע לתחנת הרכבת,  לוקח כרטיס לאמסטרדם. ברציף זוג אמריקאים זקנים מדברים בינהם, אני שומע משהו על שינדלרס ליסט, בטח יהודים, מרגיש בבית לרגע. עולה על הרכבת. מתיישב, אני שם לב שאנחנו יוצאים לאזור כפרי. מגיע כרטיסן, מסתבר שעליתי על הרכבת ההפוכה. הוא מוריד אותי בתחנה הבאה ואני עולה מחדש לרכבת העירה. 


אני באמסטרדם. אין לי עדיין חשק לצלצל לאלכס. משוטט וקצת משועמם. פאב הדורז נראה פחות מזמין כשאני מגיע אליו, אני כן לוקח חפיסת פילטרים עם הלוגו של הלהקה. מוצא מחדש את אולם משחקי הוידאו, מקום נפלא להעביר בו שעה-שעתיים. כשאני ניגש לקנות אסימונים, עוצר אותי שוטר במדים.  "גט אאוט!! יור טו יאנג." הוא מצביע לשלט לידו שאוסר על כניסה של ילדים מתחת לגיל 16. מבוייש אני חוזר לרחוב. אני קופץ לכיכר, הגלגל עומד בלי לזוז, 'איטס סאנדיי', לא עובד היום. מתחיל לרדת גשם. בכיס מדגדג הפתק עם המספר של אלכס. אני ממשיך ללכת סתם ברחוב. נותרו לי ארבע שעות. כבר אין זמן לשום דבר מסובך. אני מחליט לוותר. מתחיל לחזור לאט, תחנת רכבת, סחיפהול והביתה!

קיץ. חם ולח. "אמא שלך חיפשה אותך.." מודיעה לי יעל, המזכירה של המחנה. אחרי ארוחת הצהריים, בזמן שהחניכים בהפסקה, אני ניגש למזכירות לצלצל.
"היי מה נשמע?"
 "בסדר"
"ראית את העיתון הבוקר?"
"לא..אנחנו מקבלים עיתונים רק בסופ"ש,  למה?"
"יש שם היום כתבה ראשית, על מישהו שאבא הכיר."
היא מספרת לי על ישראלי לשעבר שהשתלט על אוטובוס בגרמניה, לקח את הנוסעים בני ערובה, אחר כך הרג שניים והתאבד.  אני שותק, נדמה לי שאני יודע.  
"זה מישהו שאבא מכיר.. משוגע... איזה אלכס אחד.." 

---

[1] מה אתה עושה כאן?

[2] ב..ב..ב..בואו אלי הביתה

[3] תסתמי!

[4] תתקשר אלי, אני אראה לך את העיר

רוזה מרציפן

השבוע הלכה לעולמה סבתי רוזה.


אשה עיקשת ואמיצה שאף פעם לא ויתרה על הזדמנות להגיש את דעתה ועמדותיה ללא קשר לנוכחים, לסיטואציה או לכל מגבלה דימיונית אחרת. כך הייתה ונותרה הקומוניסטית היחידה במשפחת שטרן המורחבת; שמאלנית רדיקלית, שלא בחלה גם בפולחן קדושים נוצרי עם נגיעות אזוטריות לפירמידות מיסטיות (אותן הציבה במקומות אסטרטגיים בדירה שלה ושל סבא מיכאל בגילה). בכל שלב בחייה היה לה אייקון פוליטי אותו העריצה ועליו דיברה ללא הרף. בסוף שנות ה-80, זה היה גורבצ'וב, אחר כך במידה פחותה ילצין, מרינה סולודקין ולבסוף וביתר שאת - אובמה, אותו היא כינתה משיח עלי אדמות, פשוטו כמשמעו. עמדותיה הפוליטיות עמדו כהפך גמור, כמעט בכל התחומים ביחס לעמדות של אבי ז"ל ומרבית בני המשפחה. נאמנותה למפלגה הקומוניסטית נמשכה לכל אורך חייה, והיא לא התביישה למשל לומר בארוחה משפחתית בערב שבת שסטלין היה מנהיג טוב, אם כי מעט נוקשה מדי.. כשביקרנו אותם במוסקבה בשנת 93, לא נתנה לאבי לדבר בטלפון במרפסת הבית ואת הטלויזיה הם החביאו בארון קיר בסלון הכל בכדי לא למשוך תשומת לב של השכנים הרוסיים כדי שלא ירננו על היהודים, שלתפיסתה היו אחראים בעצמם לאנטישמיות שמופנית נגדם בעולם בשל הרהבתנות שלהם.


גישתה ביחס לחינוך ילדים הייתה חסרת אחריות לחלוטין והיא דגלה בפינוק אין קץ, ללא הטלת מרות כלל. לפחות כך היא הטיפה לאימי ולדודתי ביחס לנכדיה. כשעברה ברחוב וראתה ילד בוכה, מייד נזפה בקול רם ובחריפות בהורה המלווה, ללא קשר לסיטואציה או לנסיבות. אבל באמת תמיד הייתה נדיבה ואדיבה ואוהבת לנכדייה, ללא ביקורת רק עם אהבה. בכל שנה נסעה לרוסיה לכמה חודשים, ושבה עם מתנות שלעולם לא היה לי צורך בהן, כמו חליפת טרנינג לבנה מניילון, או סט כוסות חרסינה מעוטרים בראשי כלבלבים קטנים. ובכל ביקור שערכתי אצלה או היא אצלנו, היא תמיד דחפה לידי שטר של 100$.. ממש עד הביקור האחרון.


לסבתא רוזה הייתה ראיית עולם דוגמטית של חשיבה חיובית, תמיד אמרה לי בטלפון (כמו ליתר הנכדים) "מריק שתדע ותאמר לעצמך כל יום, אתה הכי טוב, הכי מוצלח והכי חכם. הכל יהיה לך טוב." סירבה להודות בקול בקשיים של החיים וכעיקרון לעולם לא התלוננה באופן ישיר. באופן משעשע היא קראה איפשהו שלומר כל יום "אקונה מטטה" זה סגולה לאריכות ימים. ומבלי שתראה את מלך האריות, הייתה בסוף כל מפגש נפרדת מכולם במילים אלו. זה השתנה כשסבא מיכאל נפטר, לפני שנתיים. העדרו הקשה עליה מאוד. היה לה קשה בלעדיו והיא דיברה על כך בכל הזדמנות. היא הסתובבה דרך קבע עם כמה תמונות שלו במדי צבא ומדי ווטרן, אותם ארזה בניילונית פלסטיק מרופטת. את התמונות הציגה לכל אדם שפגשה, בכל יום, בכל מקום.


סבתא הייתה אדם לא קל, בלשון המעטה, בעיקר מכיוון שהיה לה רקע נפשי פסיכוטי. התקף סכיזופרני בשנות ה-60 הביא לאשפוזה בבית חולים לחולי נפש סובייטי. דבר שמן הסתם לא שיפר את מצבה. לאחר מכן, המשפחה הקרובה ובעיקר סבא מיכאל, תמיד ניסו להכיל את ההתקפים בתוך הבית, בעצמם. האשפוז לא חזר על עצמו. ההתקפים כן.  בדרך כלל  היא  הייתה נכנסת לפרנויה חמורה ביחס לסבא מיכאל, ואף טענה שהוא רוצה לרצוח אותה. העולם התחלק לקנונייה אחת גדולה. מי איתה ומי נגדה.  אני הייתי בשבילה מהאו"ם. וכבר בגיל 15 הייתי נשלח להרגיע אותה במהלך ההתקפים, לנסות לשכנע אותה לקחת את התרופות או להרגיע באופן כללי. בלי בושה הייתי מצטט פסוקים רלבנטיים מהתנ"ך, שהיו גורמים לה להזיל דמעות. לפני כמה שנים זה הגיע לשיא, סבא שלי נשבר וברח לרוסיה. בגיל 80 בערך, פשוט קנה כרטיס וטס למוסקבה. התגורר כחודש אצל חברים ומקומות אחרים לא ידועים. לא תמיד שמר על קשר. בסוף סבתא נסעה אליו והוא נרגע ושניהם שבו ארצה. ההתקף עבר.


סבתא רוזה. נצר אחרון לדור שנעלם ממשפחת שטרן. נולדה בקייב, ברחוב אנדרייסקי ספוסק בשנת 1925, בבית יהודי בורגני שכל נכסיו הוחרמו בכוח על ידי השלטונות הקומוניסטיים שנים ספורות לאחר שנולדה. היא ומשפחתה התפנו לקווקז ימים אחדים לפני שהנאצים כבשו את קייב והובילו את יהודי העיר לבאבי יאר. בשנת 1949 התחתנה עם סבי מיכאל, מהנדס וגיבור מלחמת העולם השנייה. ביום שני, 30 בינואר שנת 2012, סבתא נפטרה בהוספיס הצרפתי שליד העיר העתיקה בירושלים. מוסד נוצרי, עם צוות יהודי, ערבי וגרמני, בעל אופי קוסמופוליטי (מורבידי) שתאם במשהו את השקפותייה. יובל אחייניתי תיארה את השבועות האחרונים של סבתא רוזה בצורה יפה, היא נאבקה בין רצונה להצטרף לסבא מיכאל לבין רצונה להשאר עם המשפחה והנכדים. המאבק בין אלה הביא למחלה שהכריעה אותה לבסוף. יהי זכרה ברוך.

אישה של אמיתות, אידיאלים וטוב לב.