פעם כשהייתי קטן, הייתי מדבר עם אלוהים. זה היה Jehova, האלוהים היהודי, מהתנ"ך. והקפדתי על כל הכללים: לא דמיינתי אותו עם זקן לבן או יושב על ענן. הוא היה אלוהים אבסטרקט, גדול ורחב שנמצא בדרך כלל איפהשהוא מעלי. הייתי מקיים איתו מונולוגים, שכמעט תמיד התחילו ב - "בבקשה! בבקשה! תעשה ש_______ לא יקרה!" או "אני מבטיח שזו הבקשה האחרונה אבל אני ממש ממש צריך שתסדר לי ________" . מערכת יחסים חד כיוונית לחלוטין התקיימה ביננו. אני מבקש והוא מסדר (לפעמים). סידור דיי נוח לילד ירושלמי קטן עם תסביך הגירה גדול. והוא תמיד פתר לי בעיות קטנות וקטנות יותר מבלי לבקש כל תמורה. איזה אלוהים מופלא.
אחרי הצבא, אלוהים קצת השתנה. הוא הפך בודהיסטי. התחלתי למצוא אותו בחוויות "רוחניות": על צלע הר בנפאל, בקורס ויפאסנה בדהרמסאלה ובבהייה מתמשכת בים. אלוהים היה השקט, האושר שלא תלוי בדבר, הלבד. הוא בעצם כבר לא ממש היה חיצוני לי, אלא התגלמות של הטבע האמיתי, המקורי והבלתי משתנה שלי. נראה לי שזו הייתה תקופה לא רעה במערכת יחסים שלנו..
והחיים גלגלו אותי למחזות ציניים וספקניים יותר. באקדמיה, שם אני הסתובבתי בעשור האחרון (אלוהים ישמור!) - לא מאמינים באלוהים. אלוהים הוא תופעה תרבותית, תוצר של הפחדים הקמעיים של האדם החרד מפני המוות. אלוהים לא מועיל, הוא בעיקר מזיק. בגללו יש מלחמות עקובות דם, בערות, אנטי-אינטלקטואליות וחוסר סובלנות. האדם טוב לו להסתדר בלעדי אלוהיו, הוא נאור ובכוח תבונתו הוא ייצוק משמעות קיומית ויביא קידמה ורווחה חברתית. ואני קיבלתי עלי את הדין. אולי אלוהים שם, אבל אני מסתדר מצויין בלעדיו.
ואז אבא שלי נפטר. ובמשך 11 חודשים, הקפדתי לומר עליו קדיש. יום יום בתפילת שחרית, אני ועשרות כיפות סרוגות. אני מקריא מהסידור והם מפטירים אמן. ועשיתי את זה לא בשביל אלוהים, ולא בשביל עצמי. אלא בעיקר כי ידעתי שאבא שלי עשה את זה לסבא לוניה שהיה כופר גמור. והכרתי את הסנטימנטים היהודיים של אבי המנוח. וידעתי שהוא היה רוצה שגם אני אגיד עליו. אז אמרתי. וכך, מבלי שרציתי או התכוונתי אלוהים צץ לו שוב. כאילו מלמול התפילות רקמו אותו מחדש. ומכיוון שהייתי בסבל גדול, אז הוא שימש גם מטרה נוחה לתסכולים, לכאבים ולצער שלי, שהתחרו בינהם מי יכריע אותי ראשון. ומה שלא הטחתי בו (בצעקות גדולות שאף אחד לא שמע) הוא נותר דומם. מעיין נוכחות עמומה ופסיבית. שק איגרוף. אלוהים חסר תועלת.
ואחרי תקופת הקדישים. רגלי יותר לא דרכה בבית כנסת. ודרכינו נפרדו. אלוהים העמום, התעמעם ונגוז. ואני לא עשיתי הרבה בשביל להציל את הקשר. ואני מוכרח להודות, שזה לא כל כך נורא. יש חיים אחרי אלוהים. והם דיי דומים לחיים הקודמים. כשטוב אז טוב וכשרע זה עדיין מרגיש מחורבן. אבל מדי פעם, לפני השינה אני עוד מנסה איזו קריאה אקראית, סתם בשביל הכושר. "הללווווו!!!!! אתה שם??". דממה. אין תשובה. אין אלוהים.
